בשבע מהדורה דיגיטלית

שלא עשני טוי

הישראלים אוכלים מאכלי חלב בשבועות, אבל לא ממש יודעים למה. ולא, זה לא בגלל האירוויזיון

דביר שרייבר , ג' בסיון תשע"ח

סמליות עמוקה להעצמה נשית ולקרקורי הלב. נטע ברזילי
סמליות עמוקה להעצמה נשית ולקרקורי הלב. נטע ברזילי
צילום: Andres Putting

י' באדר, 25 בפברואר. השיר הישראלי לאירוויזיון נחשף. קוראים לו "TOY", הוא מבוצע על ידי זמרת אלמונית בשם נטע ברזילי ומכיל מגוון סגנונות וקרקורים מוזיקליים.

י"א באדר, 26 בפברואר. הביקורת קוטלת. מה זה השיר הזה, מי זאת הזמרת הזאת שעושה מעצמה צחוק, מקרקרת כמו תרנגולת, מביישת אותנו בפני העמים, ועוד באנגלית, זה תת רמה אפילו לתחרות רדודה כמו האירוויזיון. איפה, איפה השירים המעולים של פעם כמו "הללויה" ו"חי"? למה אנחנו לא מסוגלים לשלוח פעם אחת שיר כמו שצריך, למה?

י"ב באדר, 27 בפברואר. טוב, נו, עוד שיר. בסך הכול מה לנו ולאירוויזיון, סתם בידור חסר טעם וריח. ממילא אין לנו סיכוי, כל השופטים אנטישמים והקהל בבית עוד יותר, לא ייתנו לנו אפילו נקודה שחוקה, נעוף בחצי הגמר ובצדק. מה לנו ולשטויות האלה? מזל שיש לנו את מכבי, לפחות להם יש סיכוי לזכות מתישהו בגביע אירופה.

י"ג בניסן, 29 במרץ. מכבי תל אביב עפה מהיורוליג. באירופה מדברים על "TOY" כמועמד בטוח לזכייה. אולי בכל זאת יש בו משהו.

כ"ג בניסן, 8 באפריל. ברור שיש בו. אם האירופים אומרים, האירופים יודעים. "TOY" הוא שיר מצוין, מלא אנרגיה וחיים, נוסחה מנצחת. הקרקורים, למי שלא הבין, הם סמליות עמוקה להעצמה נשית ולקרקורי הלב שמבטאים את כמיהתנו לציון, או לפחות להביא אליה את האירוויזיון. שאגב, היא תחרות נהדרת, מותחת, הוגנת. אם יש לך שיר טוב השופטים יעופו עליו, בלי שום שיקולים אנטישמיים, העיקר שיהיה באנגלית. ברור שבאנגלית, רק באנגלית מנצחים. לא כמו שירים ארכאיים כמו "הללויה" ו"חי" שאף אחד לא מבין מה הם אומרים.

כ"א באייר, 6 במאי. אומרים שגם לקפריסין יש סיכויים טובים ולא בטוח שאנחנו מנצחים. פחחח, למה מי זאת קפריסין. סתם מדינה קטנה מוקפת אויבים במזרח הים התיכון. מי בכלל שם עליה.

כ"ה באייר, 10 במאי. אז זהו, שגם אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים במזרח הים התיכון. מזל שיש לנו שיר מצוין. זאת אומרת הוא די בעייתי. אולי בכל זאת היה עדיף לשלוח שיר איכותי כמו "הללויה". או "חי".

אור לכ"ח באייר, 13 במאי, 1:00 לפנות בוקר. נטע נתנה הופעה נהדרת, הניצחון עמוק בכיס שלנו. כל השירים בסגנון אמריקני – הולנד שרה בלוז, הונגריה רוק כבד, הזמר השבדי הוא חיקוי של ג'סטין ביבר – רק השיר שלנו אי אפשר לדעת באיזה סגנון הוא. עכשיו שרק השופטים לא יחרבו את העסק, ונלך לדפוק את הראש עם איזה יין קפריסין. זאת אומרת, רק לא קפריסין.

אור לכ"ח, 1:15 לפנות בוקר. כל הזמן ידענו שהשופטים האלה אנטישמים. תראו אותם, נותנים דוז פואה לאוסטריה ולשבדיה שיש להן סתם שירים באנגלית שלא אומרים כלום, לא כמו "TOY" שהוא, בכל זאת, סתם שיר באנגלית שלא אומר כלום. והמנחות האלה, אנטישמיות גם כן, מזכירות כל מדינה עם השם של עיר הבירה שלה, רק אצלנו הן קיבלו הוראה לא להגיד ירושלים. ועוד ביום ירושלים. חכו חכו, ברגע שטראמפ שומע על זה ארצות הברית פורשת מהאירוויזיון. זאת אומרת מצטרפת אליו כדי שהיא תוכל לפרוש ממנו. ואנחנו עוד משתפים פעולה עם האירו-ביזיון הזה, מופיעים בפני שונאי ישראל האלה עם שיר מלא קרקורים. מה אנחנו, מועצת הלול? מה היה רע ב"הללויה" או "חי" שלפחות הכניסו לאנטישמים האלה אצבע ישר לתוך העין, מה?

אור לחושך הגדול, 1:30. בסוף זה בכל זאת אנחנו מול קפריסין, כי הקהל יכול להפוך את ההכרעה של השופטים. איזו תחרות אינפנטילית. והשיר של קפריסין הרבה יותר גרוע מהשיר שלנו, יש להם סיכוי ממש טוב לנצח.

אור ל-1:40 לפנות בוקר. הקהל נותן לנו את המקום הראשון. תמיד ידענו שצריך לסמוך על חוכמת ההמונים. האירוויזיון הוא תחרות מקסימה, ונטע ברזילי היא תרנגולת שמטילה ביצי זהב, בגלל זה הקרקורים. איזה שיר, איזה עומק, אילו מילים שאף אחד לא מבין. אני אומר לכם, אלפיים שנה חיכינו לרגע הזה. טוב, עשרים.

אחת ארבעים ומשהו לפנות בוקר. נטע עולה לבמה, ומול המנחות שהקפידו לא להזכיר את ירושלים היא אומרת באנגלית: "אני אוהבת את המדינה שלי, בשנה הבאה בירושלים!". כפרה עלייך!

כ"ט באייר, 14 במאי. ניצחנו באירוויזיון. בשנה הבאה הוא אצלנו. זה יעלה המון כסף. איזו תחרות מטומטמת.

חג מתן לקטוז

לפני המון שנים בערך קם מישהו באשכנז הקדומה ואמר לעצמו שצריך לעשות משהו עם האוכל של חג השבועות. הרי לכל חג בלוח השנה היהודי יש מאכל שמאפיין אותו – בפסח אוכלים מצות, בחנוכה אוכלים סופגניות, בראש השנה תפוח בדבש וביום כיפור את הלב. רק לשבועות אין ייחוד קולינרי – עושים קידוש, אוכלים, הולכים לתיקון ליל שבועות ושם נרדמים על הסטנדר מרוב תענוגים וברבורים ושליו ודגים.

הביא הבחור את הסוגיה בפני חכמי אשכנז, שאמרו לו שאם קשה לו ללמוד אז שימעט באכילה ולא יבלבל להם את המוח.

"אז אולי נאכל ארוחה חלבית?", הציע הבוחער, "זה מתעכל הרבה יותר טוב בבטן".

"אל"ף", אמרו החכמים, "ארוחה חלבית זה לא באמת אוכל. בי"ת, לגבי העיכול של חלב יש דברים שהשתיקה יפה להם. וגימ"ל, אם אתה נורא רוצה לשתות שוקו לפני האוכל, אז שוין. תשתה".

מאז ועד היום פשט המנהג בקהילות אשכנז לעשות קידוש, לטעום משהו חלבי, לשטוף היטב את הפה ולשבת לאכול כמו בני אדם. יש למנהג גם אסמכתא יפה משיר השירים ("דבש וחלב תחת לשונך"), והרי התורה נמשלה לחלב וחג השבועות הוא חג הביכורים וארץ זבת חלב ודבש, אז למה לא. גם לחלק מקהילות המגרב הגיע המנהג היפה לטעום משהו חלבי, לברך ברוך שלא עשני צמחוני ולשבת אל סיר הבשר והקוסקוס. אבל ברוב עדות המזרח לא נוהגים ככה, בגלל שהם לא מכירים בחלב כמזון חוקי, ומה הם בכלל אמורים לעשות עם הכלים של הגבינה כשבמטבח יש להם בסך הכול שני כיורים, אחד בשרי והשני לכלים של העוף.

כך נהגו יהודים במשך מאות שנים – עשו קידוש, טעמו גבינה וישבו לאכול. עד שיום אחד נכנס פקיד שיווק זוטר של חברה ישראלית גדולה למשרד המנכ"ל, וביקש העלאה קטנה לשכרו הצנוע.

"אין לי כסף", המהם המנכ"ל, "אנחנו מייצרים פה חלב, לא זהב".

"למה אין כסף?", התעקש איש השיווק, "המכירות שלנו לא עולות לקראת חג השבועות?".

"בחייך", התנשף המנכ"ל, "אי אפשר להתעשר מכמה יהודים שאוכלים קצת גבינה לפני הארוחה הבשרית שלהם. עכשיו צא וסגור את הדלת".

המשווק הצעיר סגר את הדלת, אבל במוחו הקודח נפתח רעיון. למה, הוא אמר לעצמו, לאכול רק קצת גבינה? למה לא הרבה? ולמה ארוחה בשרית? למה שלא נהפוך את היום הזה מחג הבאת הביכורים – לחג הגבינה הבולגרית?

והוא סב על עקביו ופתח את דלת המנכ"ל בתנופה ואמר לו: "זה הכול עניין של שיווק! בוא נספר ליהודים ששבועות הוא חג החלב!".

"איך בדיוק?", התעצבן המנהל, שהתפרנס מיוגורט אבל תמיד העדיף שווארמה.

"מה הבעיה?", אמר איש השיווק המוכשר, "בשבועות קוראים את מגילת רות? כשבועז ורות התחתנו הם לבשו לבן? לבן זה הצבע של החלב? מסקנה: שבועות הוא חג החלב".

"גאון!" התלהב המנכ"ל והורה לעבור למשמרות עבודה כפולות שבעה שבועות לפני שבועות. ומאז ועד היום, בהתקרב החג מפמפמים לנו בלי הרף שאנחנו חייבים לפוצץ את הבית בכל סוג גבינה אפשרי, שאם לא כן לא נקיים כהלכתו את חג מתן לקטוז. זה לא ממש קשור למהות המקורית של החג, אבל זה מסייע מאוד לתעשיית החלב הישראלית, ובעיקר לבעלי המניות הסינים.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com