בשבע מהדורה דיגיטלית

והבדילנו מן הטויים

קמה פה דת חדשה, דת ה"כולם". וכולנו הופכים להיות מאמינים שלה

ידידיה מאיר , ג' בסיון תשע"ח | עודכן: 12:06

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
צילום: מנדי אור

1

לא שמעתי. מבטיח לכם שעד לרגע זה לא שמעתי את הביצוע המלא של השיר הזוכה באירוויזיון. אני כותב "הביצוע המלא" כי ברור שתוך כדי האזנה מזדמנת לתוכניות אקטואליה ברדיו, אוזניי קלטו שורה פה, קרקור שם. אבל לשיר השלם, למלוא היצירה, לא האזנתי.

מכירים את הז'אנר הזה של דרשנים שבשיחות החיזוק שלהם מעוותים בגאווה שמות של תוכניות טלוויזיה, שחקנים או זמרים כדי להפגין את בורותם בנושא? פעם צחקתי עליהם. זה נראה לי כמו הצגה או במקרה הטוב סתם התחסדות. השבוע הם הפכו פתאום להשראה בשבילי. איך אתם אומרים שקוראים לתחרות הזאת? אירו-ביזיון? שמעתי שזכתה שם מישהי שמתנהגת כמו ההינדיק בסיפור של רבנו. מה שמה, זאתי? שתיל? עציץ? נטע?

2

טוב, די. נראה לי שהקטע עם המשחקי מילים לא יושב עליי טוב. אבל באמת שהשבוע הזה עשה לי חשק קצת להתנתק. ותתפלאו, זה לא עלה לי במאמץ או בהתגברות. הלוואי שעם הגמילה מהארטיק-מגנום היה לי כזה קל. כנראה שזה בדיוק העניין: מגנום-חוף-השנהב עושה לי טוב, אני מחובר אליו. אלא שיש הטוענים שזה משמין ולא בריא, אז טוב, אין ברירה, ננסה להתאפק. לעומת זאת, בכל הנוגע להיסחפות אחרי תרבות ההמון הזאת – בדקתי קצת את עצמי ומיד הבנתי שזה לא באמת מעניין אותי. לא נוגע לי בנשמה. רק מה? אני קצת חושש להיות לא בעניינים, כי "כולם" עכשיו מאוד מתלהבים מזה שהשיר "שלנו" זכה באירוויזיון. ויותר מזה: זה לא רק החשש להיות אאוט, אלא כנראה גם הרצון להיות מחובר להצלחה. מדינת ישראל כולה חוגגת עכשיו במסיבה גדולה ואני לא חלק מזה? נהייתי נטורי קרתא?

אבל אז, ברגע שאתה קצת חושב על זה, אתה מבין שזו ממש לא המסיבה שלך, ואתה אפילו קצת מתבייש בעצמך. מה, אני ילד קטן שנגרר אחרי כל הכיתה ומדבר על קלפים של סופר-גול למרות שזה בכלל לא מעניין אותו?

3

שלא תבינו אותי לא נכון. לא באתי עכשיו לכתוב טור יוקד שמטיף לציבור להקפיד יותר על שמירת גדרי הצניעות, ולא לצפות בשתיים בלילה בתחרויות זמר שאין רוח חכמים נוחה מהן. לא שאני מזלזל בזה, בכלל לא, פשוט לא נראה לי שזה התפקיד שלי. קטונתי. אבל לא קטונתי מלהביע את האכזבה שלי מזה שכל כך הרבה אנשים רציניים נהו השבוע אחרי העדר. עזבו רגע צניעות או הלכה, איפה עמוד השדרה התרבותי שלנו? איפה חוש הביקורת? ולמה אנחנו כל כך מבולבלים, בעוד אנשים כמו חברת הכנסת סתיו שפיר רואים נכוחה את התמונה השלמה? תראו מה היא כתבה מיד למחרת הזכייה:

"היה כל כך כיף אתמול שמבאס לדבר על פוליטיקה, אבל בגלל שיש בממשלה מי שמנצלים את ההצלחה של נטע ברזילי כדי להצדיק את הדברים האיומים שהם עושים למדינה, חשוב שנאמר: מה שניצח אתמול זה כל מה שביבי, בנט והסמוטריצ׳ים מנסים להרוס לנו. לא ההסתה והפלגנות ניצחו, לא מצעדי הבהמות והאיסור על שירת נשים, לא הכפייה הדתית, לא השוביניזם וההומופוביה, לא הפרנויות והבדלנות, לא האלימות והפחד ובטח לא הסטטוס קוו - למעשה, מה שקרה פה הוא בדיוק הפוך. זו התרבות החילונית, הליברלית, הגאה שלנו, הפתיחות לעולם, הקבלה של מי ששונה מאיתנו. לא סתם היו הלילה חגיגות סוערות בכיכר רבין בתל אביב, ולא בישיבת עלי, שבה מחנכים צעירים ב-2018 שנשים 'מוגבלות רוחנית' ולא ראויות להגיע להישגים בתרבות. ניצחנו אתמול כי הראינו את ישראל כמו שהייתה יכולה להיות: פתוחה, שוויונית, שמחה וחופשית. אנחנו נדאג שהיא עוד תהיה כזו".

סוף ציטוט. אגב, עוד לא ראיתי טקסט כל כך צר אופקים שמתגאה ב"קבלה של מי ששונה מאיתנו".

4

אין לי כמובן שום דבר אישי נגד נטע ברזילי. אני לא מכיר אותה, ודווקא שמעתי שיש לה סיפור חיים לא פשוט וכוחות נפש גדולים. אבל אני כן מכיר אנשים שכמעט הכריחו את עצמם לשמוח, ממש חששו לפרוש מן הציבור ולעבור על "לא תתגודדו", ועוד הוסיפו לזה בשיא הרצינות בליל טענות תיאולוגיות. למשל, שהרב קוק לימד אותנו למצוא את האור בכל דבר אז גם מהאירוויזיון צריך להעלות ניצוצות. נו, באמת, זה קצת מרחיק לכת לקחת את משנתו העמוקה של הרב קוק (שהרב חרל"פ העיד עליו בהלווייתו שלא ראה צורת אישה מימיו) ולהלביש אותה בכל פעם מחדש על כל מה שבא לנו, גם על הדברים הכי – אבל הכי! – רחוקים מהקודש. די. הניחו לרב קוק.

ויש פה עוד משהו: ישראל זכתה בעבר לא אחת גם באירוויזיון וגם בכל מיני הישגים מכובדים, למניינם, בתחום הקולנוע העולמי למשל. נו, יופי, שיהיה במזל. ידענו את זה, שמענו על זה, והמשכנו הלאה תוך כדי זמזום השיר של עדי רן "התרבות הזאת לא לנו, כי בליבנו אש". זה לא שיצאנו להפגנות סוערות נגד זה. זה פשוט לא הפך לנושא המרכזי. יש לנו חיים משלנו וסדר יום משלנו, ובעיקר שירים משלנו.

אבל היום זה כבר סיפור אחר. עידן הרשתות החברתיות משבש אצל רבים וטובים סדרי עדיפויות ומבלבל בין טוב לרע (ובעיקר בין טוב לסתם מטומטם) וגורם לאנשים להשתנות כל כך מהר ולשכוח את עצמאותנו המחשבתית. נוצר פה איזה "כולם" המוני ושטחי ורדוד, עם מלא לבבות וסמיילים, וכל הזמן כולנו חייבים להצטרף אליו: כולם חייבים להתעניין פתאום במרוצי אופניים ולהצטלם ליד מסלול הג'ירו ד'איטליה. כולם חייבים ליטול חלק בטרנד הקולולם. כולם חייבים להזדעזע מאיזה איזולירבנד מקושקש על העיניים כי זה עכשיו הנושא המרכזי בחדשות. כולם חייבים לבטל באחת את כל המדורות בל"ג בעומר באטרף מבהיל וסוחף כי כולם מבטלים. כולם חייבים להגיד מה דעתם על רב לא מוכר כי כתב קיבל מהפורום החילוני הקלטה ישנה משיעור פצפון במכינה ורץ לפרסם. כולם חייבים להתייחס לכנס הרבנים שלא הזמין רבניות. כולם חייבים להתלהב מהנאום של מרים פרץ (טוב, הוא באמת היה נפלא). כולם חייבים להפיץ לכל העולם את פרטיו של סרבן גט כי זה עכשיו צו השעה. אבל מהר, כי מחר כבר יגיע ה"כולם" הבא, אז רק שלא נהיה לרגע לא מעודכנים. זה לא מעייף קצת? מתי כולם ינוחו?

5

אבל אולי חבל להישאר רק באבחנות הסוציולוגיות. אנחנו לא אנתרופולוגים קרים. יש פה משהו עמוק יותר ויסודי יותר. ביום שלישי בבוקר, שלושה ימים אחרי האירוויזיון, יומיים אחרי יום ירושלים ויום אחד אחרי הנאומים בטקס המרגש של חנוכת השגרירות, קיבלתי מייל מקורא דתי-לאומי מאזור המרכז. בהתחלה הוא נשמע לי קצת קנאי, אבל משורה לשורה מצאתי את עצמי מהנהן במרץ. בשלב כלשהו התחלתי ממש לקרקר מרוב הסכמה. ביקשתי ממנו לפרסם את הדברים. לשמחתי הוא הרשה לי. לצערי הוא ביקש שזה יהיה בעילום שם.

וכך הוא כתב:

"איזה שבוע היסטורי מכונן. מדהים צירוף המקרים והתזמון המושלם של מסובב הסיבות בימים האחרונים. ממש זה כנגד זה עשה אלוקים, להבדיל בין הטמא לטהור, ובעיקר בין ישראל לעמים. במערכת היחסים ההיסטורית בין העם היהודי לאומות העולם, יש שאלה מרכזית אחת: מי מוביל? האם עולם הערכים של ירושלים, שיבת ציון, זכותנו על הארץ, התנ"ך, אברהם אבינו, ברכת שהחיינו ותפילת הודיה (באנגלית), או שמא קולות של תרנגול, קפיצה למזרקה של כיכר רבין בלי בגדים, מאיסה בערכי משפחה, חילול שבת וצרחות (באנגלית).

והשאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא האם עם ישראל הוא יצרן ויצואן בינלאומי של תרבות וערכים, עם של 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך', או שהוא צרכן וקניין של תרבות וצעצועי הגויים, של 'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם', של מדינת כל אזרחיה ושל מזרח תיכון חדש. האם אנחנו נאמנים לדבר ה' ומאמינים שיבואו אחרינו כל העולם, או שאנחנו מפקירים את עצמנו להתחנף לאירופה האנטישמית ומוכרים את אמא שלנו בשביל דוז פואה. שתי אפשרויות, שתי תמונות, זה כנגד זה. 'העולה על רוחכם היה לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים', כבר אמר הנביא יחזקאל.

המגזר שלנו נופל בסוגיה הזו פעם אחר פעם. הוא מדבר על לשים את היד על ההגה אבל תכלס, בהרבה מקרים שם את היד על האגזוז של המרצדס השחורה שדוהרת לפניו, ונגרר אחריה. הוא כל כך רוצה ומשתוקק לתקן עולם, ולא שם לב שהוא נשאר עם כל העולם ואת הלתקן שכח. זה נכון כלפי התרבות החילונית ונכון כלפי התרבות הבינלאומית. אסור להתבלבל: כשהעולם מהלל יהודים על יהדותם – זה קידוש השם.

אתר דתי לאומי יצא אתמול בכותרת: 'אדיר: ריקודלגים בירושלים לשיר טוי'. אתה מבין? אדיר שיש נוער מבולבל שאצלו 'ירושלים אורו של עולם' ו'טוי' – אלו ואלו דברי אלוקים חיים. מעניין איזה שיר שרו ביותר התרגשות.

הפתרון הוא לא להוריד ציפיות, לא לוותר על תיקון עולם ועל ההגה ולא להסתגר בתא הכפפות. הפתרון הוא דבקות בקודש. הפתרון נעוץ בשאלה מי מוביל. האם אנחנו דבקים בכל סעיף בשולחן ערוך או שאנחנו בוחרים לעשות מה שמתאים לנו? האם אנחנו מחוברים לה' או שאנחנו רק המקף המחבר? האם התורה היא חיינו או שהתורה והעבודה הם שני דברים שווים על לוחות הברית, כשלאט לאט הע' משמינה והת' מרזה? בקיצור, האם ערב מתן תורה תשע"ח אנחנו יודעים מה תפקידנו, או שאנחנו הצעצוע, הטוי, של התרבות המערבית?".

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

התמונה הזאת היא דווקא עדות לשילוב לא רע של קודש וחול: ארגון ה-OU שכר את אצטדיון הסיטי פילד הענקי בניו-יורק, ליום שלם של לימוד לקראת חג מתן תורה. במסדרונות שם מצאתי את תמונת הרב סולובייצ'יק בין ענקי בייסבול אמריקאיים. כד יתבון ישראל באצטדיון.
צילום סלולרי: ידידיה מאיר