בשבע מהדורה דיגיטלית

יהודים של מגילת רות - סיפור לשבת

אהרן גרנות קרא בסעודת ליל שבת את סיפורו של חברו הסופר והעיתונאי שמעון בריטקופף, שפורסם בשבועון 'משפחה' ובאתר 'כיכר השבת'.

עודד מזרחי , ג' בסיון תשע"ח

לימוד תורה
לימוד תורה
צילום: Shlomi Cohen/FLASH90

הסיפור עסק בבן ישיבה שנועד לגדולות, והיה מוכשר במוזיקה ובציור, שצייר בהיחבא קריקטורות של אנשים שהכיר והחביאן בארונו.

המשגיח בישיבה, שלא אהב אותו, תפס את המחברת האסורה, כינס את הישיבה לשיחת מוסר ושם שפך את דמו. הבחור ירד מהדרך והפך לצייר רחוב ונגן. מפגש מטלטל עם ר׳ שלמה קרליבך הבהיר לו שיש "יהודים של מגילת רות", שלמרות שהם נדחים, הם חוזרים בגלל האמת הפנימית שלהם. כתוצאה מהמפגש חזר אותו בחור בתשובה והקים בית יהודי נאמן.

אהרן הקריא להם את הסיפור, משום שרובם עברו חוויות דומות. כשסיים את דבריו לא נשמע הגה. המילים החזקות נשאו כל חייל למקומות שמהם הגיע, למעמדים שבהם נקרעה נשמתו לגזרים וגדעה אותו מעולם היהדות.

לפתע אחד החיילים, מאיר, ניגש לאהרן, ובתנועה מהירה חטף כיפה מחברו והניחה על ראשו. כנשוך נחש הוציא מכיסו את מכשירו הנייד והניחו בפינת המועדון.

״בוא!״, אמר לאהרן כמעט בטירוף, ״בוא עכשיו לבית המדרש לפני שאתחרט״.

מאיר היה החייל הקרוב ביותר לאהרן. למרות שהיה חייל מסור ומצטיין, ולאחרונה קצין, גם במוצבים הכי רחוקים לא הלך לישון בלי לומר לאהרן לילה טוב. בכל יום שוחחו כמה פעמים. בהלוויית אביו של אהרן, מאיר לקח על חשבונו מונית מיוחדת מהבקעה לבני ברק. הוא חרד לשלומו של אהרן ודאג לו כבן הדואג לאביו.

מאידך מאיר היה החייל הרחוק ביותר מאורחות חייו של אהרן. לפני ליל הסדר הגיע אליו ובחיוך מבויש ביקש רשות להשתתף בסעודה בלבד. מעולם אהרן לא ראה אותו נכנס לבית כנסת או פותח ספר קודש.

באותו ליל שבת מאיר אחז בידו של אהרן כזאטוט המושך את אביו לגן השעשועים, ורץ איתו לבית המדרש לראשונה מאז שהם מכירים.

לאחר שהתיישבו, מאיר העביר ידו על כרכי הש"ס שהיו שם.

״אני ש״סניק״, סיפר, "עברתי על כל הש״ס, תבחן אותי במבחן סיכה!״, כמעט התחנן, והחל לצטט בעל פה סוגיות שלמות.

"למדתי בישיבה נחשבת והייתי מגאוניה״, המשיך לספר, ״היינו עוברים סוגיה-סוגיה, משננים בעל פה. אח! אלו היו ימים!״, אמר בקול נחנק, "כשאני רואה אותך הולך ללמוד, אני נזכר בהם".

"אין לך מושג איך נהניתי, עד הלילה הנורא ההוא, שבו תפס אצלי המשגיח נגן MP3 בכיס. מה היה שם? מוזיקה יהודית ותו לא, אבל המשגיח כינס את כל הישיבה, בדיוק כמו בסיפור שסיפרת, ואמר שאוזניים שבהן תקועות אוזניות של נגן לא יכולות לשמוע דברי תורה".

"התרסקתי. פחדתי ללכת הביתה כי חששתי שהוריי יצדיקו את המשגיח. באותו רגע ידעתי שזהו, אני עם העולם החרדי ועם התורה גמרתי! יותר לא אתקרב לשום דבר שמריח יהדות. לא היה עוד טעם לחיי, פחדתי להסתובב ברחובות, פחדתי לפגוש חברים. שלא תחשוב שזה רק בסיפורים, זה קרה לי באמת...".

"אחר כך שלחו אותי לישיבה טיפולית בבני ברק, אבל שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה. הרגשתי מנותק כמו בסיפור שסיפרת, עולמי התמוטט ואז נפלטתי החוצה. רק הצבא התחיל להחזיר לי את האמון בעצמי. לכן אני כל כך משקיע בו ורואה בו את עתידי. ממך למדתי שאפשר לאהוב אדם סתם בלי סיבה. החזרת לי את האמון בבני אדם. אתה והמשפחה הנפלאה שהקמנו ביחד, ׳עושי חיל׳, וכל הקהילה המדהימה כאן בקריית ארבע״.

אהרן הצטמרר. לפני כן היה בטוח שהוא יודע הכול על מאיר, והנה מתברר שאינו יודע כלום. לא תיאר לעצמו שמאיר בקיא מופלג בש״ס, ולא ידע על ההשפלה המכאיבה שחווה, על שפיכת דמו.

״תגיד, אהרן״, שאל לפתע, "תסכים ללמוד איתי סוגיה בש״ס?".

ליל שבת, השעה הייתה קרוב לחצות, לא זמן ללמוד סוגיות בש״ס, אבל זמן להשתתף בדרמה סוחפת. מאיר שלף את מסכת בבא בתרא מהמדף, ובמיומנות דפדף לפרק "יש נוחלין". הוא הניח את ידו על תוספות. ״זהו התוספות הקשה ביותר בש״ס״, ובניגון ישיבתי החל לפרק את המילים. אהרן מצא את עצמו בחצות ליל שבת צולל בים של רגשות עזים, מתקשה להבין את הסוגיה. הכול התרוצץ בראשו. מאיר לומד גמרא, מי היה מאמין?...

״הלילה פתרת לי קושיה חמורה שהתעוררה לי בתוספות הזה. כל הזמן חשבתי על דברים שנוחלים אותם לעולם, והיום הבנתי שנוחלים את התורה הקדושה, שאף פעם לא שוכחת את לומדיה״, אמר בקול חנוק.

מחוגי השעון הראו על השעה אחת אחר חצות. אהרן ומאיר יצאו מבית המדרש וצעדו שלובי זרוע בדרך לבתיהם.

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com