בשבע מהדורה דיגיטלית

חג הקציר של נתניהו

הזרעים שנתניהו טמן בדמעה בנושא הגרעין ושגרירות ארצות הברית בירושלים, נקצרו השבוע בשמחת חנוכת השגרירות בירושלים.

ניצן קידר , ג' בסיון תשע"ח

טראמפ הוציא מהמשוואה את הווטו הפלשתיני. חנוכת שגרירות ארה"ב
טראמפ הוציא מהמשוואה את הווטו הפלשתיני. חנוכת שגרירות ארה"ב
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

קשה היה שלא לראות ששמחתו של ראש הממשלה נתניהו באירוע חנוכת שגרירות ארצות הברית בשכונת ארנונה בירושלים הייתה שמחה אמיתית.

הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, ונתניהו זרע בדמעה הרבה מאוד שנים. הוא נאבק הן על מעמדה הדיפלומטי של ישראל, והן על סימון איראן כאחת הבעיות המרכזיות של ישראל, מהלך שהוא עובד עליו עשרות שנים. על הדרך הוא ספג חבטות מכל כיוון. בעניין האיראני אמרו עליו שהוא נביא זעם ופופוליסט חסר עכבות. בעניין השגרירות אמרו שהוא יחבל ביחסים הדיפלומטיים של ישראל, לא רק עם ארצות הברית אלא עם כל העולם.

היום הוא קוצר ברינה. ביום רביעי השבוע נתניהו סימן עוד וי ברשימה וחנך את שגרירות גוואטמלה בירושלים. בשבוע הבא הוא יעשה זאת בשגרירות פרגוואי. הנשיא טראמפ קיבל את דעתו בנושא האיראני, ואף הזכיר את ישראל כגורם להחלטתו לסגת מהסכם הגרעין, ולהשיב על כנן את הסנקציות על בכירים ומוסדות בטהרן.

העדנה של נתניהו באה בין היתר בזכות אדם משמעותי בציר היחסים עם ארצות הברית בממשל טראמפ – השגריר דיוויד פרידמן. אי אפשר להגיד שמדובר באיש נחבא אל הכלים, ועם זאת פרידמן איננו אחד שמרבה להישמע בתקשורת. אולם ביום חנוכת השגרירות, באופן מפתיע הוא התראיין דווקא לאחד מכלי התקשורת הכי ביקורתיים ואנטי-טראמפיים, תחנת השידור הציבורית בארצות הברית NPR. אביא כאן את עיקרי הדברים, משום שכלי התקשורת לא ממש ציטטו אותם.

פרידמן הוצג בריאיון כמי ש"גייס פעם כסף בעבור התנחלויות, וכעת מוביל מהלך שנוי במחלוקת של העברת שגרירות תוך פגיעה בפלשתינים". סוג של התחלה טובה למדי. אם הריאיון הזה הגיע לאוזניו של נתניהו, שבעצמו התראיין לתקשורת הזרה כמה פעמים השבוע, רינת הקצירה שלו רק התגברה. השגריר האמריקני הותקף מהרגע הראשון בשאלה איך הוא חושב שהעברת השגרירות תתקבל אצל הפלשתינים, וענה בנחרצות: "הנשיא טראמפ קיבל החלטה שהוציאה מהמשוואה את הטלת הווטו הפלשתינית הקבועה על הכרה אמריקנית או בינלאומית בירושלים כבירת ישראל. הממשל הוא זה שיקבע אם הוא מכיר או לא, לא לחץ כזה או אחר".

המראיין, יהודי בעצמו, דיבר על ההיסטוריה הערבית של ירושלים משנת 1947. פרידמן החזיר אותו לימי התנ"ך, סיפר לו על רש"י ועל בריאת העולם שכבר בה היה ברור הקשר בין בורא העולם ובין העם היהודי – ועל הר המוריה והקשר העמוק וההיסטורי של היהודים לירושלים. המראיין הקשה ואמר שישראל כבשה ב‑67' את ירושלים מהפלשתינים. "לא מהפלשתינים", הרים פרידמן מעט את קולו, "מהירדנים. לא היו כאן פלשתינים. גם נוכחותה של ירדן ביהודה ושומרון לא הוכרה על ידי אף גורם בינלאומי מלבד בריטניה ופקיסטן. אם מדברים היסטוריה, צריך לדבר על העובדות".

המראיין, שהבין שלא יצליח להרוס את החגיגיות שבחנוכת השגרירות, עבר לשאול מתי ארצות הברית תביע תמיכה מלאה בפתרון שתי המדינות. גם כאן פרידמן לא נפל בפח, וענה את אותה תשובה שנתניהו היה שמח לשמוע: "אנחנו נתמוך בשמחה בפתרון שתי המדינות, אבל רק אם יהיה מקובל על שני הצדדים. לא באנו ולא נבוא לכפות כאן דבר. גם בישראל יסכימו להקמת מדינה פלשתינית, אבל לא כזו שתאיים עליהם, על ירדן ועל מצרים".

המראיין שאמר נואש כשהבין שהשגריר כבר לא ייתן לו כותרת עסיסית, עשה ניסיון אחרון ותהה מה עם תוכנית השלום של טראמפ. "אנחנו עובדים עליה, והיא תתפרסם בזמן הנכון והמתאים שבו נרגיש שהצדדים יכולים לקבל אותה. עיתוי זה הכול בחיים, והזדמנויות טובות באות רק בעיתוי הנכון". אילו נתניהו היה ליד פרידמן, הוא היה זוכה לחיבוק הגון. בעצם הוא זכה לו כמה שעות אחר כך, בטקס חנוכת השגרירות.

אפשר לומר שמי שזרע בדמעה לא רק קוצר ברינה, אלא נמצא באמת בתקופה שבה קשה שלא להכיר ולהבין מה עשה כאן בשנים האחרונות מבחינה מדינית. אפילו יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, פרגן לנתניהו על ההישגים האחרונים במליאת הכנסת. באחד הספרים העתידיים שבוודאי ייכתבו על התקופה הזאת, היא תסוכם במשפט: לא היו ימים טובים לנתניהו, בוודאי בקדנציה הנוכחית, כימי חודש מאי בשנת ה‑70 לישראל.

השריר הטורקי

שום גבה לא התרוממה למשמע הצעד החדש של נשיא טורקיה, לפחות בקרב בכירי המערכת המדינית. מי שמצוי בעומק מערכת היחסים הפתלתלה בין ישראל וטורקיה, לא היה מופתע מהחלטתו של רג'פ טאיפ ארדואן להחזיר את השגריר שלו לארצו, לנוכח האירועים בגבול עזה. בניגוד למנהיגים אחרים, ארדואן הוא דווקא אדם מהסוג הצפוי. הוא מעולם לא אהב את ישראל וגם אינו מסתיר זאת. הוא מתבטא נגדה בכל הזדמנות, ואם במשך שבועיים אין אחת כזו, הוא כבר מייצר הזדמנות בעצמו. מהלך כזה מחזק את ארדואן לקראת הבחירות בטורקיה בקרב הקיצוניים בעולם הערבי, שאליהם הוא מנסה כל הזמן להתחבר כשווה בין שווים.

"הוא עשה את זה מול שמעון פרס בדאבוס, אחר כך במשט המרמרה עם ניתוק היחסים והשבוע במהלך של החזרת השגריר", אומר הדיפלומט צבי מזאל, לשעבר שגריר ישראל במצרים, ברומניה ובשבדיה. "כל מה שמציב את ארדואן נגד מדינת ישראל מוסיף לו נקודות בעולם הערבי, וזו מטרתו". מזאל מוסיף שנשיא טורקיה, אשר מבכה מרה על זכויות האדם של הפלשתינים, אינו יכול לשמש אור לגויים בעניין. "ארדואן יצר מצב שהולך ומתרחק מהסטנדרטים של מדינת חוק המבוססת על זכויות האדם, שהן היסוד המשותף לכל מדינות האיחוד האירופי וחברות נאט"ו. מול עיני המערב המשתאה, מוקמת בטורקיה דיקטטורה אסלאמית לאומנית שפוגעת בזכויות האדם ונוגדת לחלוטין את התדמית שיצר המערב, שרצה לראות בטורקיה דוגמה של מדינה מוסלמית מתונה הצועדת לעבר הדמוקרטיה".

דבר אחד ארדואן לא השכיל להבין בבניית הטקטיקה שלו, והוא שהאופוזיציה בישראל לא תסייע למהלך שלו. אולי יועציו לענייני ישראל צריכים לרענן את החומרים שלהם, ולגלות שגם אם בדרך כלל האופוזיציה מקימה מקהלה של קולות מחאה נגד הממשלה, בזמני חירום זה עלול להיראות אחרת. בכירי האופוזיציה כמו יאיר לפיד וציפי לבני, שלא מזמן תמכו מאוד בחתימת הסכם הפיוס מול טורקיה, התנערו ממנו. השניים אף קראו להורדה משמעותית קבועה של הדרג הדיפלומטי, והבהרה לטורקים שאם הם מעוניינים לשחק, ישראל יודעת את חוקי המשחק ויש לה מהלכים אסטרטגיים משלה על המגרש.

ההתנצחויות של נתניהו וארדואן הן רק רעשי רקע. התקופה הקרובה תלמד מה היו כוונותיו של ארדואן, האם הוא לא רצה בהסכם הפיוס אלא רק בסחיטת כספי פיצויים מישראל ל"נפגעי המרמרה", ומראש התכוון ליצור משבר דיפלומטי שיביא לריקון הסכם הפיוס מתוכן, או שההסכם יחזור לתוקף במהרה אחרי מהלך קצר של שבירת שגרה. אם השגריר יוחזר, יתברר שהצעד הנוכחי היה רק הפגנת שרירים.

התגובה הישראלית, אגב, הייתה מעניינת. המהלך הטורקי התחיל כשארדואן כבר החזיר את השגריר שלו, ואז דאג שיקראו לשגריר הישראלי בטורקיה, איתן נאה, ויבהירו לו שזה לא זמן נכון מבחינתו לשהות במדינה. זה לא היה גירוש. נאה נקרא לשיחה שבה הובהר לו שכדאי שישוב לזמן מה לישראל על רקע האירועים בעזה. לא היה שם דיבור על ניתוק היחסים. להפך, הטורקים וידאו שיהיה להם מול מי לעבוד בשגרירות, שכל עובדיה הישראלים נותרו באנקרה.

בתגובה למהלך הטורקי זימנה ישראל את הקונסול של טורקיה ומסרה לו הודעה בדיוק באותו הנוסח שניתן לנאה. נאמר לו שמבחינה דיפלומטית זה זמן לא טוב שישהה בישראל, ואולי כדאי שישוב להתייעצויות בארצו. הרמז היה ברור, ובנוסף לכך זו הייתה קריצה לטורקים ברמיזה שמצב הפלשתינים לא ממש מעניין אותם. הקונסול הוא זה שאחראי על התקשורת עם הצד הפלשתיני, וחזרתו לטורקיה פוגעת בעיקר בפלשתינים שנזקקים לשירותים קונסולריים. הטורקים הרגישו שהם צריכים להיות אלו שאומרים את המילה האחרונה, ובתגובה זימנו גם את הקונסול הישראלי שהתבקש אף הוא לעזוב את טורקיה, גם הוא באופן זמני.

האם זו דרך לגט כריתות ביחסי ישראל-טורקיה? גורם מדיני בכיר, ששמע את דעתו של ראש הממשלה בנושא, אומר ל'בשבע': "אין לנו כל עניין במשבר דיפלומטי עם טורקיה ואיננו מתכוונים להוריד את הדרג הדיפלומטי באופן קבוע". הגורם העריך כי מדובר במשבר זמני. "הטורקים עכשיו מוציאים קיטור כדי לסמן את עצמם כגורם משמעותי בעולם הערבי. להערכתנו החזרת השגרירים היא עניין זמני. ארדואן הוא לא אוהב ישראל, אבל הוא מבין את ערך השמירה על היחסים הדיפלומטיים במובנים של רווח והפסד – ויש הרבה יתרונות שיפסיד מניתוק היחסים".

גורמי ההערכה המדיניים מתקשים להגיד כמה זמן יימשך המשבר, אבל גם לדעתם, בסופו יחזרו היחסים למסלולם השגרתי והמתוח, עם שגריר ישראלי באנקרה ושגריר טורקי בתל אביב, וכמובן גם עם התלהמויות מצד ארדואן.

נטע הביכה את השמאל

ההישג של נטע ברזילי בזכייה באירוויזיון הוא משמעותי מאוד ובעיתוי אופטימלי לישראל. במהלך ההצבעות של המדינות השונות באירוויזיון, כמו שקורה כבר כמה שנים, נמנעו מנחות האירוע מלפנות לקבלת התוצאות מישראל באותו האופן שבו נהגו מול מדינות אחרות. בעוד שטוקהולם, פריז, לונדון ואפילו בירות זניחות במיוחד כמו פודגוריצה זכו לכבוד הראוי - לנציגה הישראלית פנו במילים "שלום ישראל", כמובן בהנחיה מראש מהמפיקים.

נטע ברזילי לא רק זכתה, אלא גם דאגה להגיד באנגלית, כדי שהאירופים יבינו היטב: "בשנה הבאה אנחנו בירושלים". אותן מנחות ואותם מפיקי-על שאחראים על האירוע יתקשו לתת כאן הוראות מהסוג שהם נותנים במדינות אחרות – בוודאי מול המנטליות הישראלית. בשנה הבאה ייאלצו כל מדינות אירופה לומר "שלום ירושלים", ולשבח, כמנהג האירוע, את מדינת ישראל והעיר ירושלים על הפקת תחרות הזמר האירופית.

אפשר לחלוק על התחרות, אפשר לא לאהוב את השיר או את הזמרת, כל אחד ינהג כרצונו. בשקלול העניינים, נטע ברזילי – צעירה ישראלית שלא הייתה מוכרת לרובנו עד לפני זמן לא רב – הביאה כבוד וגם הישג מדיני לישראל. על הדרך היא העבירה מסר חשוב בדבר קבלת השונה והאחר, קודם כול בתוכנו. הניצחון שלה כפול - גם במסר המשמעותי והחשוב שהיא עצמה ביקשה להעביר, וגם בתזמון שלו.

גם במישור הזה היו מי שניסו לקלקל את החגיגה. הזמרת אומצה בחיבה על ידי השמאל הישראלי. לא ממש משנה למה, וגם לא בטוח שזה הזיהוי הנכון, אבל נוצרה דילמה אצל יפי הנפש שהתלבטו אם ללכת לחגוג את זכייתה של נטע בכיכר רבין, בזמן שמבחינתם הדבר הנכון לעשות היה לפרוץ בנהי על האירועים בעזה. הדיסוננס הזה יצר מנגנון ביקורת עצמית ואנומליה של מי שחגגו ואז היכו על חטא. השמאל הישראלי, שראה שחורות באשר לחנוכת השגרירות ולאסון שהיא תביא, התקשה להתמודד אפילו עם הישג אירוויזיוני. באחת מתחנות הרדיו נשמע אחד מהוגי הדעות של השמאל תוהה: "איך מדינות יגיעו לירושלים? זה עלול לייצר תסבוכת מדינית". באותו רגע חשבתי להזכיר לו שהאירוויזיון כבר התקיים כאן פעמיים, וכל המדינות, גם אלה שלא מחבבות אותנו במיוחד, באו לכאן. כשיש הישגים אפשר פשוט לשמוח, בלי לנתח אותם פוליטית. קוראים לזה גאווה לאומית.

לתגובות: Nitsankeidar@gmail.com