בשבע מהדורה דיגיטלית

אירוע שמימי

דמותו של דונלד טראמפ ללא ספק ריחפה מעל טקס חנוכת השגרירות, אבל מעליה, להבדיל, ריחפה נוכחות אלוקית.

יאיר שרקי , ג' בסיון תשע"ח

המנוע היה טראמפ, הדחיפה של פרידמן. חנוכת השגרירות
המנוע היה טראמפ, הדחיפה של פרידמן. חנוכת השגרירות
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

זמן רב אחרי שתם הטקס, עדיין היה צריך לעמוד בתור כדי לגשת לשלט האבן שנקבע בפתח השגרירות החדשה בירושלים.

רבים מהמוזמנים ומהעיתונאים רצו להצטלם עם חתיכת ההיסטוריה הטרייה, ומישהו העיר בשעשוע שאפשר גם להשאיר פתק בכותל החדש של טראמפ, ששמו נחקק עליו באותיות גדולות. דונלד טראמפ אומנם לא נכח פיזית באירוע, אבל שמו לא מש משפתי הנוכחים. הברכה המצולמת ששיגר הוקרנה על גבי מסך ענק, ובתו וחתנו נצצו בשורה הראשונה ומשכו אליהם את כל המבטים כנציגיו האישיים של הנשיא.

דמותו של נשיא ארצות הברית ללא ספק ריחפה מעל הטקס, אבל מעליה, להבדיל כמובן, ריחפה נוכחות אלוקית. שם ה' נישא בפי האורחים-מארחים האמריקנים בטבעיות ובפשטות. אברהם אבינו ועקידת יצחק, הנביאים, דוד ושלמה, בית המקדש הראשון והשני, כל אלה עמדו בלב הנאומים החגיגיים. מדברים על הבורא, ואיתו, בשידור חי. מעריצים את ישראל ואת אנשיה, ומצטטים את התנ"ך בלי להתבלבל ובלי להתנצל. כשאנשי הדת הנוצרים עלו לנאום בהתרגשות ובעצימת עיניים, ערוצי הטלוויזיה בישראל, אולי בחוסר עניין ואולי במבוכה, ניצלו את הרגעים האלה להפסקת הפרסומות.

ה"הדתה" שתפסה את לב הפריים-טיים הייתה תזכורת גם לנו בישראל, שאי אפשר להתעלם מהנוכחות של אלוקים בחיינו, וגם אין סיבה להיות נבוכים לדבר על זה, בטח לא בימים כאלה של הארת פנים. מפתיחת השגרירות ועד ביטול הסכם הגרעין, מהתקיפות המדויקות בסוריה ועד העמידה הנחושה בגבול עזה, מחגיגות יום ירושלים ואפילו עד בימת האירוויזיון. ישראל חווה רצף של הצלחות בכל תחום, ששיאן השבוע בהעמקת הידידות עם ארצות הברית של אמריקה.

מול החיבוק החם הזה אסור לשכוח את הפער התיאולוגי המשמעותי בין היהדות ובין אמונתם של המטיפים המחבקים, אם כי חשוב להבין שהתפיסה האוונגליסטית, עם כל הבעייתיות שבה, אינה דומה לתאוריית ההחלפה וליחס הנצרות ליהודים במשך הדורות. קיומה של מדינת ישראל ושחרור ירושלים הביא את האוונגליסטים לעמדה של ידידי ישראל. האוהל הענקי שהוקם בשביל הטקס היה מלא במאמינים. לא רק על הבמה, שאליה הוזמנו יחד רב מחב"ד וכומר בפטיסטי, אלא גם בקהל, שכלל את המשלחת האמריקנית הגדולה ואת המוזמנים מישראל שנבחרו בקפידה.

הכובעים, הכיפות והזקנים בלטו ברקע. זו הייתה חגיגה של המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, ושל הימין השמרני בישראל. אומנם גם בכירי האופוזיציה הוזמנו והגיעו, למעט ראשת מרצ תמר זנדברג שהחליטה להחרים את האירוע והח"כים הערבים שהפגינו באותה שעה בחוץ, אבל ברור מי הרגיש יותר בנוח. השגריר פרידמן שהנחה את הטקס, כנראה עוקף בעמדותיו האישיות את נתניהו מימין. אולי גם את בנט. העברת השגרירות היא הישג ראשון במעלה לנתניהו ומדיניותו, אבל בסוף המנוע היה בכלל השיקולים הפנימיים של טראמפ בארצות הברית, השימון של שלדון אדלסון והדחיפה הזריזה של פרידמן. וכמובן, הרבה הרבה עזרת השם. הללויה.

מכה ולא מחכה

הפושים וההתראות במכשירי הטלפון הניידים של האורחים לא פסקו במהלך הטקס עם זרימת העדכונים מגבול עזה, אבל החדשות לא השפיעו על הנעשה באוהל, לבד מהיעדרותו של הרמטכ"ל איזנקוט. היסטורית, אין ספק שמה שייזכר מהיום הזה הוא פתיחת השגרירות ולא התפרעות החמאס בעזה, אבל שווה לשים לב לשינוי התודעתי שצה"ל והדרג המדיני מבצעים.

כשחמאס ניווט את העימות הנרחב על הגבול, צה"ל לא היסס להרחיב אותו עוד יותר, אל תוך עומק השטח ברצועה. במקום הודעות על הרגעת הרוחות ו"הכלה" של האירוע, צה"ל הבטיח תגובה קשה במיוחד. גם ההחלטה וההבנה שמספר נפגעים גבוה משרת את מטרות חמאס, לא טשטשה את המטרה החשובה יותר של החיילים – למנוע כל הסתננות לשטחנו. המאמצים הכנים למנוע פגיעה בחפים מפשע או בלא חמושים, לא באו במחיר סיכון מיותר של חיי חיילי צה"ל.

המדיניות הזאת נראית כהמשך ישיר למדיניות בצפון. צה"ל כבר לא מחכה שיתקיפו אותו כדי לקבל לגיטימציה לפעול. אין צורך לטעון "אשראי מדיני" לפני שמחסלים את מטרות האויב. והיד הקשה הזאת, ומחיר הדמים הגבוה ששילם הצד השני, בטווח הארוך מצילים חיי אדם. אחרי יממה אחת בלבד בחמאס הבינו את המסר וקיפלו את האוהלים. במערכת הביטחון העריכו השבוע שהמאמצים הללו לא ייפסקו, גם אם הם לוקחים כעת צעד לאחור. זה נכון הן לחמאס והן לאיראנים, ועלולות, חלילה, להיות להם הצלחות נקודתיות. ועדיין, התפיסה החדשה של צה"ל ושל הקבינט בינתיים מוכיח את עצמה. ייתכן שגם במקרה הזה, ההשראה ליד התקיפה שמקדמת את השלום הגיעה מטראמפ.

מיהו המשיח

לילה לפני היממה העמוסה של טקסי השגרירות ואירועי עזה, סמוך לחצות, בנימין נתניהו הגיע לישיבת מרכז הרב. בכל שנה הוא משתתף בעצרת המסורתית לרגל יום ירושלים, אבל נדמה שהשנה הוא זכה לקבלת פנים שלא הייתה כמוה. לא במקרה בנט, שסיים לנאום כמה דקות קודם לכן, הזדרז לצאת ולא נשאר לכניסת ראש הממשלה. הוא לא צריך לראות במו עיניו את מה שיודע כל מי שקורא סקרים - נתניהו שוב שותה לו את הבייס בקשית.

מיד עם כניסתו הוגדר ראש הממשלה כנביא שחזה את הסכנה מאיראן, וגם הוא הגיע עם נאום מוכן. נתניהו סיפר על הרב הנזיר, על הראי"ה והרצי"ה קוק, ועל הרב שפירא זצ"ל. הוא חלק שבחים גם לראש הישיבה הרב יעקב שפירא, שמצידו לא שכח להזכיר גם את הגברת נתניהו שהתיישבה בשורה הראשונה בעזרת הנשים. כולם חייכו עד הקצה. יחסי נתניהו והציונות הדתית ידעו עליות ומורדות, אבל מי שהיה בהיכל הישיבה באותן דקות, הבין מיד שבסוף החיבור כאן עמוק יותר מברית פוליטית. שנתניהו משקיע בה מאמץ אסטרטגי וגם קוצר פירות. עניינים כמו פסקת ההתגברות נראים פתאום שוליים מול ההישגים שלו בשאר הגזרות. גם הקריאה להחלת הריבונות בשאר שטחי יו"ש נאמרה בחינוך ובנועם ונתניהו פטר אותה במחווה לא מחייבת.

רגע לפני שראש הממשלה יצא גם הוענק לו שי - קלף עם מדרש מילקוט שמעוני: "שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה: מלך פרס מתגרה במלך ערבי והולך מלך ערבי לאדום ליטול עצה מהם... וישראל מתרעשים ומתבהלים, ואומר: להיכן נבוא ונלך? ואומר להם: בני, אל תתייראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם". גם פרשנות אקטואלית ניתנה על הבמה. פרס היא איראן, ערב היא סעודיה ואדום היא ארצות הברית. רק את השאלה מי הוא המשיח השאירו פתוחה, מול חיוכו של נתניהו.

נטע לא זר

שני שיאים נוספים נרשמו ביום ירושלים הזה: יותר מ‑2,000 יהודים עלו להר הבית בטהרה ביום אחד, מספר שלא נרשם מאז 1967, וכנראה שנים ארוכות קודם לכן. השיא השני היה במספר המשתתפים בריקודגלים, שעל פי המשטרה חצה את שישים האלף, ולדעת המארגנים הגיע אפילו למאה אלף.

ובכל זאת, גם אחרי המספרים היפים – המבחן האמיתי יהיה בפתיחת השורות מחוץ לגבולות הציונות הדתית. עולי הר הבית משקיעים מאמצים רבים לסחוף איתם חלקים מהמגזר החרדי מחד, ומאידך גם אנשים שאינם חובשי כיפה דרך מטה הסטודנטים למען הר הבית. כששידרתי את התמונות החגיגיות מהריקודגלים ברחוב יפו עם אווירה נפלאה, שאלתי את עצמי עד כמה אנשים שאינם מהציונות הדתית ירגישו בנוח להצטרף.

צופי הטלוויזיה הממוצעים בבית ששמחים לראות את העיר חוגגת, אבל אף פעם לא ממש הרגישו שייכים לאירוע. פס הקול שליווה את הריקודים, למשל, יכול היה לכלול גם כמה משירי ירושלים הישראליים המוכרים, לצד המוזיקה החסידית המקפיצה. אפשר היה גם לשקול, שומו שמיים, להשמיע את השיר המוצלח של נטע ברזילי שזכה ערב קודם באירוויזיון והרים את המורל הלאומי לגובה, וגם יביא בשנה הבאה את התחרות האירופאית לעיר הקודש.

אבל רגע אחרי המחשבה הנאיבית הזאת, התברר לי שהמארגנים, שבאמת הפיקו אירוע נפלא עם הרבה עבודה קשה וכוונות טובות, דרשו מח"כ יהודה גליק שלא לעלות לבמה בגלל פעילותו למען עלייה להר הבית ודרכו הפוליטית שמהווה "הרס חינוכי". זו זכותם, אבל כשזאת הגישה כלפי מי שחושב אחרת בתוך המחנה הציוני-דתי, מה הפלא ששאר עם ישראל מרגיש קצת פחות מחובר לחגיגה.

לתגובות: 2sherki@gmail.com