בני הזוג קושנר עם בני הזוג נתניהו
בני הזוג קושנר עם בני הזוג נתניהוצילום: אבי אוחיון, לע''מ

1

נראה כי משב מרענן של רוח גבורה עובר בשבועות האחרונים על ממשלת ישראל ועל צה"ל. לאחר שנים של תפקוד דפנסיבי למדי, ישראל עוברת להתקפה.

המדיניות ההתקפית מול ניסיונות ההתבססות של איראן בסוריה רחוקה מלהיות מובנת מאליה. כך גם ההדיפה התקיפה וההחלטית של הניסיונות לפרוץ מעזה לשטח ישראל, תוך גרימת אבדות כבדות לאויב.

זו לא אותה גישה פסיבית שבמשך שנים אפשרה לארגון החיזבאללה להתעצם ולצבור ארסנל של עשרות אלפי רקטות שמאיימות על ישראל. זו לא אותה הססנות שאפשרה לחמאס לטווח את ערי ישראל ברקטות בלי מענה התקפי הולם, לאורך כשבעה שבועות ארוכים של מבצע צוק איתן. זו לא אותה אוזלת יד של ימי "הטרור העממי" לפני כשלוש שנים, כאשר עשרות ישראלים נרצחו בשיטת המפגע הבודד בפיגועי דריסה ודקירה, וכוחות הביטחון נותרו בלי מענה הולם. זה לא אותו אובדן דרך מוסרי שמוכן לסכן את חיי חיילינו כדי למעט את הפגיעה באויב. במבצעים האחרונים בסוריה ובעמידה האיתנה מול עשרות אלפי פורעים בעזה ראינו ישראל אחרת וצה"ל אחר.

2

חלק מהשינוי מקורו בדרג המדיני. ציניקנים יאמרו שנתניהו זקוק למתיחות צבאית מול אויבי ישראל כדי להשיג רגיעה בזירת מאבקיו המשפטיים. אין ספק שבאווירת העימות המדיני והצבאי מול טהרן קשה להמשיך לנהל חקירות טהרניות על הרגלי העישון והשתייה של ראש הממשלה ורעייתו. מסתבר גם שהעלייה בפופולריות של נתניהו ומפלגתו, כתוצאה מהצלחת מהלכים מדיניים וביטחוניים, עשויה להקל על מקבלי ההחלטות במשרד המשפטים ובראשם היועמ"ש אם ירצו להשהות את ההליכים נגדו או למסמס אותם. אבל יותר מאלה נראה שהתייצבותה החד-משמעית של ארצות הברית לימין ישראל וממשלתה – מול האיראנים בחזית הסכם הגרעין ובחזית הסורית, מול חמאס בעזה ונגד אבו-מאזן ברמאללה, היא שמאפשרת לישראל את החופש הדרוש לה כדי לפעול למען אינטרסים מדיניים וביטחוניים מובהקים שלה.

התנהלותו של ממשל טראמפ היא בגדר נס. האיש הבלתי צפוי הזה עושה את הדבר הכי לא צפוי: הוא מקיים את הבטחותיו. גם בזירה האמריקנית הפנימית וגם בזירה הבינלאומית הוא מיישם, לא ייאמן, את המדיניות שהציג בעת המרוץ שלו לנשיאות. אבל לא מדובר כאן רק בקיום מהיר של אותה הבטחה שהבטיחו והפרו כל הנשיאים שלפניו - להעביר את השגרירות לירושלים. הפרט הזה, חשוב ככל שיהיה, הוא חלק מגישה כללית של ידידות ותמיכה בישראל בעוצמה חסרת תקדים.

3

אי אפשר לייחס את השינוי המבורך רק לממשלת ישראל ולעומד בראשה. משהו בראש השתנה גם בצמרת צה"ל. צה"ל אומנם כפוף לדרג המדיני ואמור ליישם את מדיניותו, אבל כבר ראינו בעבר כיצד יכולים ראשי הצבא לגרור רגליים ולהקשות על הדרג המדיני עד כדי אילוצו לוותר על תוכניותיו. כאשר ביקשו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק להוציא את חיל האוויר להתקפה על פרויקט הגרעין באיראן, היו אלה ראשי צה"ל, המוסד והשב"כ שבהתנגדותם טרפדו את המהלך.

רב אלוף גדי איזנקוט, שבשלוש השנים הראשונות של כהונתו זכה בתקשורת לכתרים של מתינות ואחריות, מצטייר בשנת כהונתו האחרונה כמי שתומך בשתי ידיו בקו התקיף והמרתיע. אחדות הדעים הזאת, שאינה מובנת מאליה, משתיקה גם קולות ביקורתיים פוטנציאליים של אנשי תקשורת שהיו שמחים לשמש כבעבר שופר של גורמים צבאיים שקולים ואחראים כביכול, שיוצאים נגד ההרפתקנות המאצ'ואיסטית והמיליטריסטית של הדרג הפוליטי. במקום זה הדרג הצבאי לא רק מגבה את הדרג המדיני אלא גם דוחף אותו להתנהלות מרתיעה והתקפית.

4

כדי שלא נחמיץ את גודל השעה, צריך לזכור שבחודשים הראשונים לאחר עלייתו של טראמפ הייתה זו ממשלת ישראל שאותתה כי ממש לא דחוף לבצע בהקדם את העברת השגרירות לירושלים. ההנהגה שלנו התקשתה להאמין שהצעד הזה יכול להתבצע בלי שנידרש לספק תמורה מדינית כואבת. בחסדי ה' זכינו לכך השבוע, וכעת יש לפקוח עיניים כדי שלא נחמיץ עוד הזדמנויות שההשגחה העליונה מזמנת לנו בעידן טראמפ.

זה הזמן לסמן מטרות גדולות ולחתור להשגתן. זה הזמן להסיר מכשולים ולאשר תוכניות בנייה מרחיקות לכת ביהודה ושומרון, במטרה להגיע למיליון תושבים יהודים וליצירת עובדות שאינן ניתנות לשינוי בכל מציאות מדינית. זה הזמן לקדם מהלכים של החלת ריבונות לפחות על חלקים מיהודה ושומרון. מול החמאס בעזה יש להציב כיעד ראשוני את בנייתה מחדש של התיישבות יהודית בצפון רצועת עזה, על חורבות היישובים ניסנית, אלי סיני ודוגית, שהחרבתם המיותרת הייתה שיא של איוולת בתוך מהלך ההתנתקות שכולו עוול ואיוולת.

ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות אליה צריכה להיות רק צעד חשוב אחד. בעקבותיו צריכים לבוא עוד צעדים רבים שיממשו את ההזדמנות שזכינו לה בעת הרצון הזאת של ממשל טראמפ.

סיבה להשתכשך

"הלוואי שלא נכאב ואיש אחיו יאהב/ הלוואי וייפתחו שוב שערי גן עדן/ הלוואי ויתמזגו מזרח ומערב/ הלוואי ונחדש ימינו כאן כקדם". הפזמון המוכר והיפה הזה, שהלחין וביצע בועז שרעבי למילותיו של אהוד מנור, הוגש לתחרות הקדם-אירוויזיון בשנת 1985, אבל לא התקבל. שנה לאחר מכן הוא השתתף בתחרות וסיים במקום האחרון עם הישג מבייש של נקודה אחת בלבד. במקום הראשון באותה שנה זכה השיר "יבוא יום" בביצועם של מוטי גלעדי ושרי צוריאל. השניים יצאו להתחרות באירוויזיון וסיימו במקום ה‑19. את השיר "יבוא יום" לא זוכרים כיום ולא משמיעים, ואילו השיר המצוין "הלוואי" הפך לקלאסיקה ישראלית, זכה לביצועים רבים ואף כיכב כשיר המרכזי במופע פעמוני היובל בחגיגות החמישים לישראל.

הצלחה באירוויזיון איננה מדד לאיכות מוזיקלית. לאהוד מנור ונורית הירש יש עשרות שירים הרבה יותר טובים מ"א‑ב‑ני‑בי", וצביקה פיק יצר עשרות לחנים הרבה יותר טובים מזה של "דיווה". למרות הטענה שניצחון באירוויזיון הוא קרש קפיצה להצלחה בינלאומית, יזהר כהן ודנה אינטרנשיונל לא הפכו לזמרים מובילים אפילו בקנה מידה מקומי.

את ליל יום ירושלים האחרון העדפתי להעביר באירוע הודיה בישיבה שבה למדתי בצעירותי. אחר כך הלכתי לישון, ואת דבר הניצחון המופלא באירוויזיון למדתי רק מעיתון הבוקר. לא ברור מדוע ניצחון באירוויזיון הוא סיבה לגאווה לאומית. בשנים האחרונות השירים שמייצגים אותנו שם אפילו לא נכתבים בעברית. את הסיפוק הגדול מניצחונה של נטע ברזילי אני רואה כנובע בעיקר מהכמיהה הגדולה של הישראלים לאהדה בינלאומית - תוצאה של חסך עמוק שנוצר מתוך שנים ארוכות של דה-לגיטימציה מרושעת. לא חשוב אם זה פרס נובל ברפואה, טורניר כדורסל אירופי בכיכובם של שחקנים שכירים אפרו-אמריקנים או תחרות זמר באיכות ירודה. כל עוד הצלחנו לבוא במשפחת העמים, לזכות לתשואות ואף לנצח, יש סיבה להשתכשך בבריכת המזרקה בכיכר.

סיפורה האישי של נטע ברזילי אכן מעורר אהדה. כך גם ההזדהות הלא מתנצלת שלה עם מדינת ישראל ועם בירתה ירושלים, ואפילו הברכה "כפרה עליכם" שהיא ביטוי יהודי וישראל אותנטי – בניגוד למילות השיר שאיתו ניצחה. אבל לא בטוח שההצלחה שלה אכן מבטאת פתיחות לקבלת האחר והשונה – כבדי המשקל במקרה שלה. אחרי הכול מדובר במי שהיא כישרון גדול במוזיקה. עצם הציפייה שלזמרת מוכשרת יהיה גם מראה ייצוגי היא חלק מתופעה של הפיכת עולם המוזיקה בכלל והמוזיקה הנשית בפרט לייצרי ומחפיץ. למרבה החרפה, את הקו הזה מובילות דווקא זמרות, שמבקשות למשוך יותר קהל באמצעות החפצה עצמית. הנכונות לקבל זמרת מוצלחת למרות היותה כבדת משקל היא גדלות נפש מאוד מוגבלת. את האחר כבד המשקל צריך לדעת לקבל גם כשהוא אדם מן השורה. גם כשאין לו כישרון בולט שמסב לאחרים הנאה או מביא, כביכול, כבוד למדינה.

ועל הכבוד היקר למדי של אירוח האירוויזיון הבא בירושלים אפשר וכדאי לוותר. לא זו התרבות שבה נתהדר, בוודאי לא כשההכנות כרוכות בחילול שבת המוני, ובטח אם צודקים מי שאומרים שהאירוע הזה מזוהה עם תרבות הלהט"ב. את הלגיטימציה ואת התיירות לישראל נקדם באירועים כמו העברת השגרירות לירושלים מתוך אימוץ ערכי התנ"ך היהודיים על ידי עמי העולם, ולא באירועים שבהם אנו אלה שמאמצים את הצדדים הפחות נעלים בתרבות שלהם.

לתגובות: [email protected]