כל מי שקרא את הספר של אביעד פרידמן וסיפר על כך לעולם, תיאר איך הוא בלע את כולו בנשימה עצורה. אני דווקא לא. אחרי ש'ביום בו תקרא לי אבא' (הוצאת סלע מאיר) נכנס לי למחשבות ולחלומות ועשה לי כאב בטן, לקחתי הפסקה של כמה ימים, כדי להסדיר נשימה.
הספר של פרידמן הוא ספר קשה. הוא מחובר למציאות בצורה הכי אמיתית ולכן גם הכי כואבת. אביעד וחנה פרידמן היו על גג העולם כשנישאו. היא הייתה ר"מית במדרשת לינדנבאום, מימשה את חלומה ללמוד וללמד תורה והייתה בדרך לדוקטורט. הוא היה בכיר בשירות המדינה, לחש על אוזנם של שרים, קידם אג'נדות אידאולוגיות ופסע בדרך הבטוחה להיות מנכ"ל משרד ממשלתי גדול.
בני הזוג ציפו מאוד לבנם הראשון, אברומי. הם לא העלו על הדעת שעם לידתו, הספינה הזאת, שנקראת משפחת פרידמן, תיאלץ לסובב את ההגה בצורה חדה לכיוון אחר, רק כדי לשרוד את המים הסוערים. ופתאום, טוויסט בעלילה. התינוק לא מפסיק לצרוח. אשמה ובושה ומה לא בסדר איתם. ואיך הם לא הפכו למשפחה קטנה ומאושרת.
כשאברומי אובחן כאוטיסט, הבשורה הוטחה בהם בלי רגישות ובלי הסברים. לכותרת צורפו רק נבואות שחורות לגבי תקרת הזכוכית המאוד נמוכה שצפויה לו. הוא לא ישלוט בצרכים שלו ולא ידבר. אברומי לא יהיה עצמאי לעולם. השניים סירבו לקבל את הגזירה. הם לקחו את הטיפול בבן כמשימת חיים, ויתרו על חלומותיהם וחישבו מסלול מחדש. חנה הפסיקה לעבוד והתמסרה לגידולו המפרך בבית. אביעד עזב את התחום הציבורי ופנה לעולם העסקים כדי לממן את הטיפולים לילד. בשלב מסוים השקיעו בו ההורים עשרת אלפים שקלים בחודש.
בני הזוג הפכו כל אבן במלחמתם בביורוקרטיה והשתמשו בכל הקשרים שיצרו במהלך השנים. ראש הממשלה אריאל שרון, למשל, היה זה שכפה על המערכת להציב את אברומי בגן תקשורת בירושלים. יותר מכול רצו ההורים לשלב אותו בתוך החברה הרגילה. החל מהיסודי, דרך הישיבה התיכונית ועד המכינה הקדם צבאית הוא למד עם כולם, כשצוות של סייעים מתווך בינו ובין הילדים והמורים. זה עלה להם בלא מעט סירובים, עלבונות וקשיים בדרך, אבל אברומי בן ה‑19 עומד להתנדב לצה"ל בעוד כמה חודשים.
הורים רבים מסתירים את הילד המיוחד שלהם. הוא באג בתוכנית החיים המושלמת שלהם. דווקא פרידמן, דמות ציבורית וידועה, פותח את כל הקלפים, הכי חשוף שיש. אין זרי דפנה, אין שלווה. חיוך על ההישג הנוכחי וקדימה למאבק הבא.
אברומי ניצח את כל רופאים ונביאי הזעם. הוא מתפקד ברמה מעוררת הערצה. אבל הספר של פרידמן הוא לא על ניצחון. הוא על אומץ ופחדים, על בכי ולילות ללא שינה. האם להביא עוד ילדים אחרי אברומי? האם האחים לא ניזוקים מהטיפול האינטנסיבי באחיהם? האם הם לא דוחפים את אברומי יותר מדי?
פרידמן מקיים לאורך הדרך שיח עם אלוקים. שיח שבסופו יש גם הודיה על הטוב וגם השלמה. הוא מבין שחלק לא מבוטל ממה שהוא ומהכוחות שניתנו לו, הם בזכות אברומי והמאבקים למענו.
זהו ספר חשוב. חשוב לכל אחד שתוכנית חייו השתנתה לו פתאום מאיזו שהיא סיבה, חשוב למי שיש לו ילד מיוחד, מכל סוג שהוא, וחשוב לנו כקהילה וכחברה. ספר שאחרי שמסיימים לקרוא אותו מתחשק לרוץ לחברים שמתמודדים עם ילד אחר, לחבק אותם ולהזמין אותם לארוחת שבת.
ועוד תובנה והיא קשה מנשוא. לילד אוטיסט כדאי שיהיו הורים אמידים, מקושרים וחזקים. המערכת, כפי שהיא כיום, לא יודעת למשוך את הילדים האוטיסטים קדימה ולמעלה. לא מספיק.