כנראה שגאווה לאומית זה דבר שמתפתח בגיל צעיר.
כנראה שגאווה לאומית זה דבר שמתפתח בגיל צעיר.איור: עדי דוד

תראו מה זה. במשך שנים הסתובבתי בידיעה הברורה שבשנת 1979, או תשל"ט למנייננו, ישראל זכתה לעדנה כפולה - גם זכייה של מכבי באליפות אירופה, וגם אבניבי באירוויזיון.

שתי החוויות האלה נצרבו לי בהארד דיסק כצמודות וחשובות במיוחד, ורק כשפתחתי את ויקיפדיה כדי לבדוק שאני לא כותבת שטויות, גיליתי שאני בהחלט כן. מכבי זכתה ב‑77' (יחד עם אירועים פחות חשובים, כמו עליית הליכוד לשלטון), ויזהר כהן והחבורה המפזזת שלו לקחו את הניצחון שנה שלמה אחר כך.

טוב, מה אתם רוצים, הייתי בסך הכול ילדה בת עשר שתאריכים לא מעניינים אותה במיוחד. גדלתי בבית די מיוחד, שכלל סבתא מבוגרת, אמא וטלוויזיה עם ערוץ אחד. סבתי היקרה ע"ה הייתה אישה נהדרת ומקסימה ואהבתי אותה מאוד, אבל היה לה מנהג קטן שהטריף אותי. כשהיינו צופים יחד במשחקי הכדורסל, היא הייתה מביטה בטל ברודי ומיקי ברקוביץ', ומפטירה במין זלזול אנגלי: "הה, הם מפסידים... אין להם סיכוי...".

אז זה שיגע אותי, אבל במבט לאחור, לא נראה לי שהיא באמת התכוונה לזה. היום אני יכולה לשער שזאת הייתה הדרך שלה לא להתאכזב (כי גם בגיל שמונים פלוס היא הייתה מרותקת למשחק לא פחות ממני), או שזאת סתם הייתה שובבות של זקנים להרגיז קצת את הנכדה המתלהבת. בכל אופן, זה הצליח לה. עובדה שאני זוכרת את זה עד היום.

אבל ב‑77' זה לא שינה מה סבתא אמרה, כי ניצחנו! לא קפצתי למזרקה, אבל את גוש השמחה הענקי שהציף אותי הייתי חייבת לפרוק איכשהו. רצתי לחדר השינה ובישרתי בהתרגשות אדירה לשני העכברים הלבנים שלי את הבשורה המשמחת (לאכזבתי הם הגיבו די באדישות). וכשזכינו באירוויזיון, בכלל הייתי בשמיים. כנראה שגאווה לאומית זה דבר שמתפתח בגיל צעיר.

נכנס מהחלון

האמת היא שכחובבת מוזיקה, אני הרבה יותר מתחברת לתחרויות זמר מאשר לתחרויות ספורט. בילדותי ובנעוריי הייתי מרותקת לפסטיבלי הזמר למיניהם, וגם לאירוויזיונים, שהיו תמימים ונחמדים ועם שירים לא רעים בכלל. בשנות העשרה הם הפכו לחוויה חברתית, כשנהגנו לצפות בהם יחד כל השבט, מריעים לכל דוז פואה ושורקים בוז לכל האנטישמים שלא אהבו את השיר שלנו. אחר כך התחתנתי, וחוויית הצפייה האחרונה בתחרות האירופית זכורה לי כמתסכלת במיוחד: בשנת הראשונה לנישואינו הייתה לנו בחדר השינה טלוויזיה ישנה שקיבלנו ממישהו, וכדי שלא נצטרך לקום ולכבות אותה היא פעלה על שעון שבת. ומתי השעון החליט לכבות? בדיוק בשתי הדקות האחרונות של ההצבעה. עד היום אני לא יודעת מי ניצח.

בחסדי שמיים המכשיר האלטע זאכען התקלקל מהר מאוד, ובאחת ההחלטות החכמות של חיינו בחרנו שלא לתקן אותו. חשבנו שיהיה קשה, אבל לקח לנו בערך יומיים להיגמל. בבית נטול הטלוויזיה שהקמנו לא היה אירוויזיון ולא משחקים של מכבי, ולא עוד הרבה דברים שמתברר שלא חסרו לנו בכלל. השקט המבורך נמשך עד שהמחשב הכניס דרך החלון את מה שניסינו להשאיר מחוץ לדלת.

אני חושבת שעברו כמעט שלושים שנה מאז אותה צפייה באירוויזיון שכבה טרם זמנו, ומאז ועד השנה איבדתי לגמרי עניין בתחרות. אפילו כשזכינו פעם אחת זה חלף לי ליד האוזן. מישהו השמיע לי בימים האחרונים רצף של שירים שייצגו אותנו ואני התפלאתי ממש: סקעת ייצג אותנו? באמת? וגם שירי מימון? אבל השנה, אני חייבת להוריד את הכובע בפני היחצ"נים והמשווקים, וגם בפני נטע עצמה. הם באמת עשו את העבודה שלהם כמו שצריך, יצרו משהו חריג עם אמירה, וחפרו לנו עליו בשכל בכל פלטפורמה אפשרית.

עם כל זה שאני רחוקה מלהיות מכורת פייסבוק ומעורה בתרבות המקומית באופן כללי, אפילו אני לא הצלחתי להתעלם, ולראשונה מזה שנים התנוצצה בי סקרנות קלה. האם הנציגה המוזרה אך הכישרונית שלנו באמת תספק את הסחורה? ולמרות שגם אני מסכימה שכל התחרות הזאת היא הבל ורעות רוח במקרה הטוב, והשיר לא ממש משקף את רוח ישראל סבא - מצאתי את עצמי מדליקה את המחשב ומחפשת את השידור הישיר. ראיתי רק מהאמצע ולא הייתי מספיק להוטה כדי להפסיד עוד שעות שינה ולחכות לתוצאות, אבל להגיד שלא שמחתי כששמעתי למחרת שזכינו? שלא היה לי כיף לראות איך כולם מבסוטים ואת ארז טל מוחה על הזלזול בכבודה של ירושלים? העכברים הלבנים שלי כבר מתו מזמן, אבל משהו מהגאווה הלאומית הספונטנית של אז חזר והתנוצץ.

עין טובה

וכרגיל, המגזר הומה בבעד ונגד, וכמו שאולי שמתם לב, אני לא לגמרי סגורה על עצמי בקטע הזה. החרד"ליות מושכת מחד, והחיבור לכלל ולתרבות שלו מאידך. נדמה לעיתים שבדיונים הציבוריים האלה הדעות המחמירות קצת מנותקות מהשטח, ובסופו של דבר הציבור עושה מה שבא לו ומצביע ברגליים. קחו את הקולולם כמשל. ברגע שראיתי את הקליפ של "חי" הוקסמתי לגמרי מהעניין, ואפילו לא עלה על דעתי שיש כאן איזו בעיה הלכתית. לא הייתי חולמת לשיר סולו בפני גברים, אבל גדלתי בבני עקיבא, ושעות על גבי שעות עברו עלינו בשירה משותפת שחשבנו שהיא בסדר גמור. וכמוני יש כנראה עוד רבים וטובים, חובשי כיפות גדולות ומטפחות מכובדות, שממלאים בהמוניהם את האולמות ושרים יחד. אז בוודאי שאפשר לדון ולהשתפר וללמוד, אבל טוב שתהיה עין טובה לדון לכף זכות ולזכור איך רובנו התחנכנו.

לתגובות: [email protected]