בשבע מהדורה דיגיטלית

כף ידי השמאלית

ברגע של קלות דעת התפתיתי לשחק כדורסל וחטפתי מכה באצבע. עכשיו יש לי גיד קרוע והרבה תובנות חדשות

דביר שרייבר , י' בסיון תשע"ח

הספורט מחזק את הגוף. משחק כדורסל
הספורט מחזק את הגוף. משחק כדורסל
צילום: ערוץ 7

כבר הרבה זמן כולם שואלים אותי למה אני לא עושה ספורט. הספורט יפה לבריאות, הם אומרים לי, הספורט מחזק את הגוף, הספורט מחיה את הנפש, הספורט הוא סלע קיומנו, בבת עיננו, מחמל נפשנו. ולא, אומרים הספורטסיונרים, לראות בטלוויזיה את גמר ליגת האלופות זה לא נחשב ספורט, אלא אם כן קוראים לך רונאלדו. ולא קוראים לי. זאת אומרת הם כל הזמן קוראים לי. לעשות ספורט.

אז בסוף נכנעתי והלכתי לשחק כדורסל. לא עם רונאלדו, כי זה לא כוחות (הוא כדורגלן, בכדורסל אני קורע אותו), אלא עם הבן שלי. הוא אומנם רץ מהר יותר, קופץ גבוה יותר וקולע הרבה יותר טוב ממני, אבל לי יש עליו יתרון אחד משמעותי – אני עדיין יותר גבוה ממנו. זה עומד להשתנות, אני יודע, אבל בינתיים אני שולט בריבאונד וזה מה שחשוב.

אז שיחקנו כדורסל יחד, הבן ואני, ובמצב של 2‑4 לטובתו (היה 2‑8, אבל מי סופר) קפצתי לריבאונד. זאת אומרת לקפוץ זה לא ממש הקטע שלי, יותר נכון לומר שהרמתי את הידיים כדי שהכדור ייפול לתוכן כפרי בשל. והוא באמת נפל. על הזרת השמאלית שלי. ומשם ניתז אל השמיים זרועי הכוכבים. כלומר אני ראיתי כוכבים. אחרי שהכוכבים התפזרו גיליתי שהזרת התנפחה קצת, מה שלא כל כך נורא כי זאת בסך הכול זרת, אבל בכל זאת נתן לי תירוץ להפסיק את המשחק באמתלה של פציעה לוחצת, שזה בכל זאת עדיף על תבוסה מוחצת.

בהתחלה אמרתי לעצמי שזה בטח רק נקע, ובאמת לא צריך לעשות סיפור גדול מזרת קטנה. אבל כשהאצבע בכל זאת נשארה נפוחה (היא אומנם זרת, אבל נורא מחזיקה מעצמה), נקעה נפשי מהנקע והלכתי לאורתופד. האורתופד התעניין איך עשיתי את זה. אמרתי לו שזה לא אני עשיתי, זה הכדור שנפל עליי כפרי בשל מדי או כרעם ביום בהיר, שיבחר איזה דימוי שהוא רוצה. הוא באמת שלח אותי לדימות, יעני לרנטגן, ואז הודיע חגיגית שקרעתי גיד, וחוץ מזה אין לו מה להגיד. שאלתי מה בכל זאת עושים. הוא אמר שאני צריך ללכת לרופא כף יד ושזה צריך להיות תוך שבוע, אחרת הזרת תישאר עקומה כמו זרש.

בכל הארץ, מתברר, יש חמישה רופאי כף יד. אחד עסוק, שני טרוד, שלישי בחו"ל והשניים האחרים מקבלים קהל בין שתיים לארבע ביום ראשון האחרון של ספטמבר. אחרי תלאות מרובות הצלחתי בכל זאת להשיג תור (איכשהו המזכירה של הרופא חשבה שאני המן הרשע, כנראה בגלל שאמרתי לה שיש לי בעיה עם הזרש), נכנסתי לרופא, והסברתי לו שכמו בני ישראל במדבר גם אני צריך לעבור את נחל זרת. הוא לא צחק, אבל כן שאל אותי איך זה קרה. אמרתי ששיחקתי כדורסל ולא הצלחתי לתפוס את הכדור. הוא מלמל משהו לגבי אנשים קשי תפיסה, עשה לי קיבוע ואמר שאני צריך להגיע לבית החולים תוך שבועיים, אחרת הגיד היחיד שאפשר יהיה לעשות איתו משהו יהיה גידי גוב.

במשך יומיים הרמתי טלפונים לכל בתי החולים ברדיוס של 80 קילומטר וסיפרתי להם שיש לי בעיה עם גידי באצבע הקטנה, אבל הם אמרו שזה מעניין להם את קצה הציפורן ואין תורים פנויים עד יולי. אחרי מאמצים מרובים ברמ"ח איבריי ושס"ד גידיי, ריחמה עליי פקידה אחת בבית חולים כלשהו ואמרה לי לבוא למרפאת כף היד שלהם עם התחייבות, אבל בלי התחייבות. זאת אומרת, אני צריך להביא התחייבות מקופת החולים. הם מצידם לא מתחייבים לכלום.

בבית החולים לקחתי מספר, חיכיתי בתור, קיבלתי מספר חדש והלכתי לחכות בעוד תור. כשנכנסתי לרופאה היא שאלה מה היא אמור לעשות איתי בלי צילום רנטגן. אמרתי שכבר צילמו אותי בקופת החולים. היא אמרה שזה לא תופס ושלחה אותי להצטלם. הלכתי, חיכיתי בתור, נכנסתי, הצטלמתי, חזרתי, חיכיתי בתור, נכנסתי. הרופאה בחנה את הצילום ואמרה שהצילום לא מספיק טוב. שאלתי אם זה בגלל שלא חייכתי. הוא חייכה ברחמים (אני חושב שהיא מאוד התאפקה לא לשאול אם מה שפגע לי ביד היה בדיחת קרש), ושלחה אותי בחזרה לרנטגן. חזרתי, חיכיתי, נכנסתי, הצטלמתי, חזרתי, חיכיתי בתור, הגיע תורי, נכנסתי. הרופאה הראתה לי שהגיד אפילו לא בכיוון של איחוי, מה שאומר שהוא באמת גידי גוב – שמאלי, מקובע, קרוע על כל הראש ונורא מעצבן לפעמים.

"תגיד", שאלה הרופאה באמפתיה, "איך זה בעצם קרה לך?".

"כדורסל", אמרתי את המובן מאליו.

"אהה", היא הנהנה בצער, כאומרת: מי שלא מצחיק שלא יספר בדיחות, מי שלא ספורטאי שלא ייגע בכדור, ומי שלא זה ולא זה שיישב בבית וישמע גידי גוב.

"טוב", הרהבתי עוז, "בואי נחתוך. מה עושים?".

"ניתוח", היא אמרה. יא אהבל, אמרתי לעצמי. לא היה חכם לדבר איתה על חיתוך.

"תשמע", אמרה הרופאה, "בלי ניתוח האצבע לעולם לא תחזור לעצמה".

"זאת בסך הכול זרת", הזכרתי לה, "ועוד שמאלנית".

"אצבע קטנה יכולה לעשות צרות גדולות", היא ציטטה פתגם סיני עתיק שאין לי מושג אם הוא באמת קיים, "זה ניתוח פשוט בהרדמה מקומית. יהיה בסדר, אל תדאג".

כך שאחרי שבוע מצאנו את עצמנו, גידי ואני, עקודים על שולחן הניתוחים – יד ימין מחוברת לאינפוזיה ומד לחץ דם, יד שמאל עוברת חיטוי, הגעלה וליבון לחומרה, והעיניים עוקבות בסקרנות, שלא לומר בדאגה קלה, שלא לומר בהיסטריה מוחלטת, אחרי נחיל הרופאים והאחיות שרוחשים סביבי ורוחצים ומזריקים ומחברים למכשירים, וכל זה בשביל גיד אחד בקצה האצבע הקטנה של היד החלשה. מדהים מה עושים במדינה הזאת בשביל שמאלנים.

"תרגיש בבית", המליצו האחיות, והמנתח – כדי למנוע טעויות מצערות שיגרמו לו, למשל, להוציא לי את הטחול במקום לחבר את גידי – ביקש לוודא באיזו יד מדובר.

"שמאל", אמרתי לו.

"איזו אצבע?", הוא שאל.

"זרש", אמרתי מתוך הרגל.

"מה?".

"סליחה, זרת".

"לא זרת", הוא תיקן, "אצבע חמישית".

"טוב", אמרתי, "זה תלוי מאיזה צד אתה סופר".

בתגובה המהם המנתח משהו לגבי זה שאני חכמולוג. אני שומע את ההמהומים האלה כל הזמן מאשתי ומהילדים, כך שעכשיו באמת הרגשתי כמו בבית.

כבר יצא לי לעבור ניתוח אחד או שניים, אבל אז זה היה בהרדמה כללית ולא היה לי מושג מה הרופאים עושים לי. הפעם, בגלל שאני ישנה וליבי ער – זאת אומרת ההפך, ידי ישנה ואני ער – שמעתי את כל חילופי הדברים של הרופאים בזמן שהם תפסו את גידי והחזירו אותו למקום הראוי לו:

"תן לי את המקדחה".

"בבקשה, הנה".

"זה רחב מדי. תן לי מקדח קטן יותר".

"כזה?".

"כן. למה זה לא פועל?".

"רגע, אני אביא כבל מאריך".

"תחזיק לי פה, אני לא מצליח".

"תנסה מזווית אחרת".

"הנה, הצלחתי. איפה המסמרים?".

"הנה".

"רגע. תן לי את הצבת".

ואז הבנתי – רופאים הם כמו שיפוצניקים, בהבדל אחד קטן אבל עקרוני: לשיפוצניקים שעבדו אצלי בבית אני שילמתי, בשביל הרופאים יש לי התחייבות מקופת חולים.

אז עכשיו אני הולך עם תחבושת גדולה על האצבע הקטנה, מה שמביא אותי לתובנה קצת מתסכלת: בן אדם יכול לסבול ממחלות פנימיות, לא עלינו, מכאבים, ממיחושים, מדיכאון, ואף אחד לא ישאל אותו מה שלומו כי אף אחד לא יראה את זה. מצד שני, כולם רואים תחבושת ונורא מתעניינים ושואלים, למרות שמדובר בסך הכול בחבלה קטנה בקצה הזרת – סליחה, האצבע החמישית – השמאלנית.

אז לכל מי ששואל מה קרה אני אומר את האמת: שיחקתי כדורסל וקרעתי את הגיד. ואז כולם מנידים בראשם, מצקצקים בלשונם ואומרים לי: "אתה רציני? אתה לא יודע שספורט מסוכן לבריאות?".

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com