ישראל שכב על דרגשו בצריף, מנסה להירדם. מחשבות על גורל בני משפחתו הטרידוהו, עד ששקע בשינה.
"פסססס", נשמע לפתע רחש מוזר, "פססס... יש לי תפילין".
לחשושים נשמעו ברחבי הצריף: "איזו סכנת נפשות!", "כל הכבוד!", "מי היהודי הזה?", "אולי ברצונו להלשין עלינו לנאצים?".
בתוך דקות התאספו יהודי הצריף סביב יהודי הדור פנים שהחזיק בידיו זוג תפילין.
הוא הזדהה כרב מהונגריה, וכולם שמעו בהתרגשות כיצד הבריח את התפילין תמורת שוחד, כדי שיוכלו להניחן לאחר זמן רב שלא זכו לקיים מצווה זו. לאחר מכן החל דיון הלכתי אם מותר להניח תפילין בלילה.
ישראל נדהם איך יהודים רזים, מושפלים עד עפר, שלא הניחו על ראשם תפילין כמעט שנתיים, עומדים מול תפילין ומתפלפלים אם מותר להניחן בלילה...
הוא שמח שברצונם לכוון לרצון ה', אך חסרה לו ההתלהבות הראשונית כאשר נודע להם שהגיעו תפילין.
ואז הכריז: "ברצוני להיות מאלה שכשאעלה השמימה יבוא המלאך וילקה אותי על שהנחתי תפילין בלילה בברכה בתוך המלחמה הנוראה, לאחר שלא הנחתי אותן כמעט שנתיים, ולא מאלה שהחמיצו הזדמנות פז כזאת". הוא חטף את התפילין, בירך בהתלהבות והניחן.
כולם הביטו בו המומים. מיד נעמדו בשתי שורות והחלו להניח תפילין בברכה בזה אחר זה. לאחר מספר דקות של התעלות רוחנית, נכנסו לפתע לצריף שני שוטרים ושאלו:
"מה קורה פה? מה יש לך ביד?".
ישראל ראה את הרב מתאמץ לקמץ את התפילין לתוך ידיו. הנאצי היכה באכזריות את הרב ואת ישראל שלצדו. לאחר מכן קרא למפקד המחנה להחליט על העונש הראוי.
כעבור דקות נכנס לצריף מפקד המחנה חדור במבטי שנאה.
"הביאו אליי את התפילין!" דרש, והשוטרים חטפו אותן מידי הרב.
"עם שחר אשרוף אותן לעיני כל 500 יהודי המחנה", הכריז המפקד, "זה יהיה העונש הגדול ביותר עבורכם, יהודים ארורים!", הוסיף בחיוך, ויצא עם שוטריו.
שקט השתרר בצריף. ישראל שכב על הרצפה כאוב ולצדו הרב. ישראל אמר בחיוך נגדי, "הנה המלאך שהיכה אותי על שהנחתי תפילין בלילה בברכה... אמרתי לכם שיבוא!...".
"איזה בזיון יהיה מחר!", נשמעו קולות, "הייתכן שישרפו תפילין לנגד עינינו ולא נעשה דבר?!".
"אסור שזה יקרה", קרא לפתע ישראל, "צריך לקחת את התפילין!".
"השתגעת?! זה בלתי אפשרי!", קראו לעברו.
"נשמתנו ממילא תישרף כאשר נראה, חלילה, איך שורפים את קודשי ישראל!", אמר, "צריך להוציא את התפילין הלילה".
בתוך מחנה העבודה היה יהודי שלא שמר מצוות, והיה אחראי על עבודות העץ. הוא הציע להכין שתי קוביות מעץ הדומות לבתי התפילין, אם מישהו יתנדב לחדור לחדרו של המפקד ויחליף עמהן את התפילין האמתיות. גאוותו היהודית חיזקה את ישראל, שקרא: "אני אלך!". בתוך דקות הכין היהודי שתי קוביות עץ צבועות שחור שדמו לתפילין שנלקחו.
היה זה סוף הלילה. שקט שרר במחנה. מדי פעם נשמעו נביחות כלבי האס-אס. ישראל הלך חרש לעבר משרדו של מפקד המחנה, ובידו התפילין המדומות. לצדו הלכו שני יהודים לסייע לו. צללית של שוטר אס-אס בצבצה מאחורי חומה, כלב שחש בהם נבח, אך הם המשיכו לפסוע בזהירות להציל את התפילין. לאחר מספר דקות מתוחות הגיעו למשרדו של מפקד המחנה. ישראל טיפס על הגג בעזרת סולם שהונח שם ובעזרת מלוויו השתחל אל החדר בגופו הצר דרך פתח האוורור. הוא זחל עד שהגיע לחדר המרכזי, בו ראה את התפילין מונחות על שולחן מפקד המחנה, וקפץ לתוך החדר. בחיוך רחב הניח את תפילין הדמה ולקח את התפילין האמיתיות, הצמידן לגופו וקפץ כלעומת שבא דרך פתח האוורור עד שחזר לצריף.
כל היהודים נגשו לדרוש בשלומו. לבו פעם בחוזקה, אך הוא היה מאושר שעמד במשימה. ישראל החזיר את התפילין לרב ההונגרי. לאחר מכן נפל תשוש על הדרגש לדקות הספורות שנותרו לו עד להשכמת הבוקר.
הבוקר הגיע ועמו מתח גבוה: האם ישרוף מפקד המחנה את התפילין מעץ? ואם יבחין בהחלפתן, הישים עצמו ללעג וישרוף את התפילין המדומות או שיזרקן לפח? האם יעניש על ההתגנבות לחדרו? האם מישהו מהיהודים ילשין חלילה על ההחלפה תמורת פת לחם?
כל יהודי הצריף החליטו לא לדבר על הנושא. כולם יצאו כרגיל לעבודת מסילת הרכבת. הם שיערו שהנאצים מתכננים אירוע לפנות ערב, אך הערב חלף ללא אזכור של אירועי התפילין.
כנראה שמפקד המחנה הבין שמישהו החליף את התפילין בתפילין מדומות, אלא שמפאת הבושה והחשש מהלשנה של פקודיו למפקדיו, החליט להעלים עין מהסיפור.
כך או אחרת, כבודן של התפילין היה יקר ליהודים לא פחות מהחיים עצמם.
על פי הספר 'החסיד האחרון' שכתב הרב שחר קיהן
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: [email protected]