בשבע מהדורה דיגיטלית

ה"שיימינג" הוא לא פתרון

השימוש של בתי הדין ב"שיימינג" בכדי לגרום לאיש לגרש את אשתו הוא לגיטימי, אולם אין בכך פתרון לבעיה הקשה של סרבנות בתחום הגירושין.

הרב דוד סתיו , י' בסיון תשע"ח

הרב דוד סתיו
הרב דוד סתיו
צילום: עופר עמרם

גדולתה של תורה היא לא רק בהעמדת עולם של ערכים של טוב ורע, התנהגויות מותרות ואסורות, אלא גם ובעיקר בתיעדוף של הערכים בעת התנגשות.

יש מקרים בהם התיעדוף ברור ומובן מאליו, למשל האם מותר למעפיל לשקר שוטר בריטי בעת שהוא מנסה לעלות לארץ בתקופת חוקי "הספר הלבן", או האם מותר לגנוב מנאצי לחם בעת שאתה מצוי במחנה ריכוז. דומה שאלו שאלות שאפילו מיותר להעלותן, שכן התשובה נמצאת כתובה כמעט בגוף השאלה.

אולם בשאלות רבות תעדוף הערכים אינו מובן מאליו. למשל, שאלת היחס בין ערכי האמת והשלום. ההלכה קבעה כי "משנים מפני דרכי שלום", אך זה אינו דבר מובן מאליו, יש אפילו מחכמינו שהגבילו כלל זה בשל השלכותיו הלא פשוטות על מידותיו של האדם. 'גדול שלום בית בין איש לאשתו שבגינו ימחק שמו של הקב"ה' היא הכרעה של תורה (בפרשת הסוטה המופיעה בפרשתנו) על סדרי עדיפויות שלא בהכרח היינו מגיעים אליה מעצמנו, וכן נמצא במקומות רבים בהלכה על זו הדרך. זו תורה, המורה לנו את סדרי העדיפויות של הערכים השונים. עולם ערכים בלי תיעדוף יכול להוביל לתוצאות קשות ומסוכנות לאדם ולחברה.

במהלך הדורות נאלצה ההלכה להתמודד עם שני ערכים חשובים, שלא פעם מוצאים עצמם בהתנגשות חזיתית. איסור הלבנת פניו של אדם הוא מהחמורים בתורה, ויש מרבותינו שאף ראו בו איסור שחל עליו הכלל של "יהרג ולא יעבור". מאידך, לפעמים ניצבת מערכת המשפט ההלכתי חסרת אונים מול אנשים רעים ואכזריים, המתאנים לילדיהם או לבנות זוגם, ואין בידי ההלכה כלים אלא ביושם של אותם אנשים. זו יכולה להיות אישה המתחננת על נפשה על מזונות ילדיה, והבעל מסרב לזון או לגרש, ואין בידי בית הדין כלים הלכתיים ממשיים לכוף את הבעל. וכך מצינו בתלמוד, ונפסק להלכה ביחס למזונות של ילדים מעל גיל 6, שמדין תורה אין האב חייב לפרנסם וחיובו הוא מתקנת חכמים בלבד, " ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו" (רמב"ם הלכות אישות פרק יב הלכה יד). כך נהגו בתקופת התלמוד גם באשה מורדת בבעלה שהיו מכריזים עליה ארבע שבתות "בבתי הכנסת ובבתי המדרש" (גמרא כתובות סג). מאוחר יותר נכנס לשיח ההלכתי המושג שנקרא "הרחקות דרבנו תם", בהן השתמשו במקרים בהם בית הדין סבר כי האיש חייב או מצווה לגרש את אשתו, אבל לפי הבנת בית הדין אין בידיו כלים לחייב את האיש לגרש בכפיה.

כילד אני זוכר פעם אחת בבית הכנסת 'אהל יוסף' בירושלים שלפני קריאת התורה מגיע יהודי מבוגר בעל הדרת פנים, עוצרים את התפילה לכמה דקות, והוא אומר כמה דברים בגנות מישהו שלא הכרתי שסרב להיענות לפסק דין של בית הדין הרבני, ורק אחר כך המשיכה התפילה. מה אמר ולמה איני זוכר, אבל החוויה החזקה הזו זכורה לי היטב. במילים אחרות, המסורת ההלכתית והתרבותית של עם ישראל הבינה כי חרף חומרת האיסור להלבין פניו של אדם, יש פעמים שאין דרך אחרת לממש את קיומה של החברה אלא באמצעות שימוש בכלים אלו.

למנוע ניאוף

מבחינה זו השימוש שבתי הדין עושים לאחרונה בכלי ה"שיימינג" הוא לגיטימי, ואם הוא יסייע בפדיית אישה אחת משביה הרי שהוא כדאי וראוי, ויש לשבח אותו על כך. אולם דומה שבראיה מערכתית כוללת, אין בכך פתרון לבעיה הקשה בפניה ניצבת החברה הישראלית בתחום הגירושין. לצערנו הרב, למעלה משליש מהזוגות בישראל מתגרשים. המספר מזעזע, אבל הוא נכון. יש הבדלים באחוזים בין חברות דתיות וחילוניות, אולם אחוז הגירושין עולה בהתמדה אף בחברות השמרניות ביותר.

מרבית מקרי הגירושין הם כאלה בהם בית הדין אינו מסוגל לתת צו כפיה על הגירושין, ואף לא על חיוב או מצות גרושין. הטעם לכך פשוט, עילות הגירושים המאפשרות כפיה על פי ההלכה הן מועטות, אם נוסיף לכך גישות שמרניות הרווחות בקרב חלק מהדיינים, המחמירות אף במקרים המעטים בהם ניתן לכפות, הרי שאחוז המקרים בהם נמצא פסקי כפיה הוא יחסית נמוך.

פתרון ה"שיימינג" יכול להינתן רק במקרים בהם בית הדין משוכנע שיש חיוב גט, אלא שלא ניתן לכפותו. מספר המקרים הללו נמוך יחסית, כך שגם זה אינו נותן מענה לאתגר הגירושין בישראל. אגב, לפעמים יד קלה על אקדח ה"שיימינג" יכולה לשמש תחליף נוח (המזכה באהדת הקהל) להחלטה אמיצה ואפקטיבית יותר שצריכה הייתה להינתן - על כפיה לגט או שימוש באמצעים קשים אחרים כדי לאלץ את הסרבן לגרש.

אבל מעבר לנקודה זו, דומה שמה שנחוץ לנו היום הוא פתרון מערכתי כולל לסוגית הגירושין. אנחנו, החפצים לראות את חוקי התורה נוהגים במרחב הציבורי של מדינת ישראל, קיבלנו הזדמנות נדירה לעשות כן בתחום המשפחה. המדינה כולה כפופה לחוק הדתי בתחום הנישואין והגירושין. זו ההזדמנות שלנו, ואנו עלולים חלילה להחמיצה אם לא ננקוט בצעדים הראויים. למותר לציין שתהליכי גירושין ארוכים ומסובכים גורמים להרביית ניאוף בקרב חוגים החשים שאינם מחוייבים להלכה, ומרגע שבני הזוג נפרדים אין הם חשים חובת נאמנות כלשהי כלפי בני זוגם. אם חפצים אנו שחוקי המדינה והתורה יחולו גם עליהם באופן שלא נביאם לידי מכשול, הרי חלה עלינו החובה לייצר כלים שגירושין יהיו אופציה שאינה טעונה מסלול יסורים ארוך ומייגע המצריך בקצה הדרך "שיימיניג", שגם השימוש בו מטבע הדברים מוגבל למקרי קצה.

הכלי המרכזי בו אנו צריכים להשתמש הוא הסכם קדם נישואין היוצר מראש מנגנונים שבמקרה ואחד מבני הזוג מבקש להיפרד, תהיה לבן הזוג המסרב להיפרד מוטיבציה גבוהה לסיים את הקשר בלי העלאת דרישות שונות ומשונות המעכבות את תהליך הגירושין. הסכם דוגמת זה, היוצר חיוב במזונות גבוהים אבל סבירים, קיים בארצות הברית עשרות שנים, ורבני ה-rca ארגון הרבנים האורתודוכסי הגדול באמריקה לא מסכימים לחתן זוגות בלי שיחתמו על הסכם זה. ברוח זו נכתב הסכם הקדם נישואין של צהר "הסכמאהבה", שיסודו בהסכם שנכתב ע"י הרב אלישיב קנוהל זצ"ל והמשכו ע"י הרב אלישע אבינר ופרופסור פרימר הי"ו. הסכם שעברו עליו גדולי הדיינים ונתנו עליו את ברכתם. אם חפצים אנו בהנחלת עולם המשפחה וקדושתה למרחב הציבורי של מדינת ישראל, המכיל מיליוני אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות (וגם בשביל אלו השומרים), מוטב לנו לחפש פתרון מערכתי כולל בדמותו של הסכם זה או אחר הדומה לו. "שיימינג" הוא פתרון של קצה במקרים של קצה. הסכם כללי הוא פתרון מערכתי שיכול להביא מזור למרבית הזוגות בישראל.

הרב דוד סתיו הוא יושב ראש ארגון רבני צהר

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת shlomopy@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)