הציבור צריך לדרוש תוצאות ולא ספינים. בנט ושקד
הציבור צריך לדרוש תוצאות ולא ספינים. בנט ושקדצילום: אלירן אהרון

1

לפני כמעט שלושה שבועות אישרה ועדת השרים לחקיקה בקול תרועה רמה את פסקת ההתגברות, ממש פה אחד.

הארץ געשה, מערכת המשפט סערה, אבל תוך יומיים שקטה המדינה ומאז קול דממה דקה. מבחינה פוליטית הסיטואציה הנוכחית היא אומנם בעייתית. התנגדותו של השר משה כחלון לחקיקת פסקת ההתגברות בפרמטרים שאישרה הוועדה הופכת את החקיקה בכנסת כרגע לבלתי אפשרית. אולם בניגוד למצב שהיה לפני שלושה שבועות, אז היה ברור שמופעל על שר האוצר לחץ משמעותי לאפשר את החקיקה, כעת מתקבל הרושם שהנושא נזנח לגמרי. בבית היהודי מרגישים שהם עשו את המקסימום האפשרי. בליכוד מרגישים שהם הצליחו בתחכום רב להפיל את האשמה בקריסת היוזמה על הבית היהודי, כל הצדדים קוששו ליטרת בשר פוליטית מהנושא, וכעת הוא נקבר עד למועד בלתי ידוע.

מאחר שזה הרושם שהתקבל הן בליכוד והן בבית היהודי, צריך לומר בקול ברור מאוד: אין כאן שום הישג. מבחינת ציבור הבוחרים הימני יש הישג נדרש אחד בלבד: חקיקת פסקת התגברות אפקטיבית. לא אכפת לנו מי יעשה את זה, ולא אכפת לנו מה מישהו אחר עשה. שנתניהו והשר יריב לוין לא יאשימו את שקד ובנט, ושבבית היהודי לא יאשימו את הליכוד. השאלה מי אשם לא מעניינת, מקסימום אפשר להשאיר אותה להיסטוריונים של הפוליטיקה הישראלית בעוד כמה עשורים, שינסו להחליט מי אשם בכישלון הגדול הזה של ממשלת הימין. בהווה, הימין מעוניין בתוצאות ולא במלחמות, ולכן הציבור מצפה לראות את כל נציגיו נלחמים בשיניים למען המטרה הזאת. בלי חקיקה כזאת, ספק אם בכלל יש טעם להילחם למען המשך שלטון הימין גם בבחירות הבאות, אם בכל מקרה בסוף נבחר ימין ונקבל שמאל.

נכון, יש הרבה בעיות אחרות במדינה, ואין ספק שתקופה מתוחה מבחינה ביטחונית כדוגמת השבועיים האחרונים בגבול הדרום מקשה מאוד על התקדמות בנושאים כאלה. ברור גם שהרבה יותר כיף לחגוג שגרירויות חדשות בירושלים מאשר להתקוטט בתוך הקואליציה על תקופות התגברות ומספרי ח"כים. יש משהו מתסכל מאוד ביום הקטנות של החקיקה. אך למרות כל זאת אסור לתת למנהיגי הימין הפוליטי לזנוח את הנושא. חלון ההזדמנויות בנושא הזה צר מאוד. הימין חייב לדרוש ממנהיגיו תוצאות ולא ספינים, כי עם ספינים לא נתקדם לשום מקום. המטרה איננה להרגיז את נשיאת בית המשפט העליון, המטרה היא לשנות את מערך הכוחות בין רשויות השלטון. זו העת ולא בטוח שתהיה אחרת.

2

הציניות של ליברמן

ממשלת ישראל ה-34, ממשלת נתניהו הרביעית, היא במידה רבה בגדר מת מהלך. כלפי חוץ הכול נראה תקין, תפקוד סביר ועימותים סטנדרטיים כמיטב מסורת המשטר הפרלמנטרי הישראלי, אך בפנים מקננת פצצת זמן עם תאריך תפוגה ברור. בספטמבר 2018, במהלך חגי תשרי תשע"ט, יפקע תוקפו של פרק ג1 לחוק שירות ביטחון, המוכר גם בכינויים "חוק הגיוס" ו"חוק השוויון בנטל". הפרק שמסדיר את דחיית השירות והפטור משירות לצעירים חרדים שתורתם אומנותם, יתבטל בהוראת בג"ץ. מאותו רגע והלאה יחויבו לכאורה צעירי המגזר החרדי בגיוס לצה"ל ככל צעיר בן 18 בישראל. כל זה כמובן אם עד אז לא יחוקק פרק חדש.

המשמעות הפוליטית של העניין פשוטה ועגומה. אם עד סוף כנס הקיץ של הכנסת לא יחוקק בהסכמה פנים-קואליציונית חוק גיוס חדש – ישראל תלך לבחירות. החרדים לא רוצים בחירות. גם ליברמן, היריב הפנים-קואליציוני העיקרי שלהם, לא רוצה בחירות. אם נתניהו היה רוצה בחירות הוא כבר היה יכול לצאת לבחירות, כך שגם הוא כנראה לא מעוניין, וכחלון ובנט גם לא ממש בעניין של קלפיות בנקודת הזמן הנוכחית. אולם למרות זאת ולמרות העובדה שתקציב ל‑2019 כבר יש, אם משבר חוק הגיוס לא ייפתר, הממשלה לא תוכל להחזיק מעמד. החרדים פשוט לא יוכלו להמשיך להיות חלק ממנה, ועוד לא נולדה מפלגת האופוזיציה השפויה שתציל ממשלה שנותרו לה פחות משנה וחצי של חיים.

מוקד העימות הנוכחי הוא סביב התעקשותו של ליברמן שצה"ל ומשרד הביטחון יהיו אלו שיכתבו את חוק הגיוס החדש. בשם הדרישה לחוק "מקצועי", מכניס ליברמן את הצבא ללב הקלחת הפוליטית, והופך אותו לעוד מפלגה בכנסת ישראל. חשוב להבין, השאלה מי בא בשעריו של הצבא היא לא שאלה צבאית, זו שאלה פוליטית לחלוטין. צה"ל יכול לספר כמה חיילים הוא צריך, אבל מי שמחליט מי ייכנס תחת כנפיו הוא המערכת האזרחית, הפוליטית. כך זה במדינות דמוקרטיות. אין ספק שבמהלך החקיקה צריך לשמוע את דבריהם של נציגי צה"ל, שיש בידיהם הרבה ניסיון וידע מקצועי, אבל הטלת גיבוש ההצעה באופן רשמי עליהם, פוגעת בראש ובראשונה בצה"ל עצמו. כי צה"ל, מעצם העמדה שבה הוא נתון, לא יוכל לייצר הצעת חוק שהחרדים יוכלו לחיות איתה בשלום. כתוצאה מכך ייווצר כמעט באופן בלתי נמנע עימות חזיתי בין צה"ל ובין המפלגות החרדיות, עימות שטוב פוליטית לליברמן אבל רע מאוד לחברה החרדית, לצה"ל ולמדינת ישראל. אביגדור ליברמן הוא אחד הפוליטיקאים הציניים ביותר בישראל כבר שנים, אבל הוא לא ראש הממשלה. אם נתניהו לא יקרא את ליברמן לסדר הוא יהיה זה שיקבור את ממשלתו.

3

אזהרת התמכרות

"פאן לי במקסימום" נהגה לומר כוכבת סדרת ריאליטי טראשית במיוחד ששודרה כאן בראשית העשור, שניסתה לשדר אופטימיות עולצת ושמחה בחלקה (הרב, יש לומר). תחושה דומה מלווה ישראלים רבים מאז נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית. שורה של צעדים פרו-ישראליים במובהק, האחרון והבולט שבהם העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים, עשו ישראלים רבים לשמחים, ובצדק רב. אחרי שמונה שנים של ממשל ביקורתי עד עוין בראשותו של ברק אובמה, ממשלו של טראמפ, על כל חסרונותיו, הוא בהחלט בגדר מים קרים על נפש עייפה.

אלא שלשמחה הזאת אסור להפוך להתמכרות. במקביל להתקרבות הגדולה מאוד בין המפלגה הרפובליקנית ובין הנשיא המכהן למדינת ישראל, המפלגה הדמוקרטית מקצינה עמדות בדיוק בכיוון ההפוך. חוגים גדלים והולכים בתוך המפלגה הדמוקרטית מאמצים עמדות אנטי ישראליות באופן מובהק, ובוודאי עמדות המנוגדות לעמדות ממשלות הימין בישראל. אגב, חוגים אלו רוויים ביהודים שזיקתם למדינת ישראל הולכת ומתרופפת, כדוגמת ברני סנדרס הרדיקלי שאתגר באופן מאוד משמעותי את הילרי קלינטון בפריימריז הדמוקרטיים האחרונים. צעד הסיום של ממשל אובמה כלפי ישראל, איפשור החלטת מועצת הביטחון נגד ההתנחלויות, הוא דוגמה לדרך שבה ממשל דמוקרטי עתידי עשוי לפעול מול מדינת ישראל וממשלת ישראל לאורך קדנציה שלמה.

צריך לזכור, בשלושים השנים האחרונות לא כיהנו בארצות הברית ברצף שני נשיאים מאותה מפלגה. לאחר ג'ורג' בוש האב הרפובליקני בא קלינטון הדמוקרט, לאחר קלינטון הדמוקרט הגיע בוש הבן, הרפובליקני, אחריו אובמה הדמוקרט ואחריו טראמפ מטעם הרפובליקנים. גם קודם לכן חילופי ממשלים בין המפלגות לא היו דבר נדיר. פרט לסטטיסטיקה, גם הדמוגרפיה פועלת לטובת הדמוקרטים, כך שבעוד קצת פחות משלוש או שבע שנים נזכה לראות כנראה נשיא דמוקרט בבית הלבן. במקרה האופטימי הוא יהיה תואם קלינטון, במקרה הפסימי הוא יהיה תואם סנדרס, ובשום מקרה הוא לא יהיה תואם טרמפ. אז ליהנות מטראמפ – בטח, אבל להתמכר זה מאוד מסוכן.

*** הפינה הכלכלית ***

האופטימיות של כחלון

הצבע חזר ללחיים של שר האוצר כחלון. אחרי תקופה לא קלה מבחינה פוליטית קיבל כחלון את החדשות שכל שר אוצר בעשר השנים האחרונות היה רוצה לקבל. נתונים שפרסמה בשבוע שעבר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגלים כי במהלך השנה האחרונה כולה (בין החודשים פברואר-מרץ 2017 לחודשים פברואר-מרץ 2018) ירדו מחירי הדירות בשיעור של 0.1 אחוז. מדובר בפעם הראשונה מזה יותר מעשור שמדד מחירי הדירות רושם ירידה בהסתכלות שנתית, ולכן בהחלט יש כאן סיבה למסיבה.

אולם שר האוצר לא הסתפק בחגיגה המוצדקת, ובפתח ישיבת סיעת כולנו שהתקיימה ביום שני השבוע עף על עצמו קצת בהגזמה. "בשבוע שעבר התבשרנו על ירידה נוספת במחירי הדיור", סיפר כחלון, "לראשונה זה למעלה מעשור – ירידת מחירים שנתית. מתחילת השנה מחירי הדירות ירדו ב‑2.7 אחוזים. אם הקצב הנוכחי יימשך אנחנו מדברים על קצב שנתי של כשמונה אחוזים". כחלון הסתמך כמובן על נתוני מחירי הדירות במהלך ארבעת החודשים הראשונים של 2018, אשר בהחלט מהווים שינוי משמעותי במגמה הקיימת. עיקר השינוי נוגע להפנמה של השפעת תוכנית מחיר למשתכן על השוק שמחוץ לתוכנית. מוכרי דירות יד שנייה, וגם יד ראשונה, מפנימים את התחרות שהתוכנית יוצרת מולם. כתוצאה מכך נרשמות בחודשים האחרונים, לראשונה, ירידות גם במחירי הדירות בשוק החופשי.

עם זאת, חשוב לשים לב שהירידות אינן מאפיינות את כל המחוזות, וכנראה שייקח עוד זמן עד שהמגמה תחלחל, אם בכלל, לכל השוק. בחלוקה למחוזות, בירושלים נרשמה עלייה של 1.2 אחוז ובצפון, בחיפה ובמחוז המרכז נרשמו עליות של 0.4 אחוז בכל אחד מהמחוזות. מנגד, במחוז תל אביב נרשמה ירידה של 0.9 אחוז במחירים ובדרום ירידה של אחוז וחצי.

שאלת השאלות שתשפיע על התנהגות השוק היא כמובן עד כמה מדובר במגמה יציבה. דווקא ככל שהמגמה תסתמן כמשמעותית יותר, כך השוק עשוי להיכנס יותר למה שאפשר לכנות "מצב המתנה". לאחר שבמשך עשור מחירי הדירות הנומינליים הוכפלו למעשה, והמחירים הריאליים גם הם זינקו בחדות, ירידה של שברי אחוזים היא נחמה קטנה. התקווה שמדובר במגמה תעודד קונים לחכות שהמחירים יעשו מהלך משמעותי יותר כלפי מטה, כזה שישפר משמעותית את מצבם. מנגד, לגורמים חזקים מאוד יהיה אינטרס לעצור מגמה כזו או לכל הפחות למתן אותה, כדי לא ליצור זעזועים חזקים מדי בשוק שיאיימו על יציבותו. התמונה תתבהר קצת יותר במשך החודשים הקרובים, ועד אז נצטרך להמתין בסבלנות כדי לראות האם תחזיתו האופטימית של כחלון לירידה של שמונה אחוזים במחירי הדירות ב‑2018 תתממש.

לתגובות: [email protected]