בשבע מהדורה דיגיטלית

הפסד חוץ לישראל

משרד החוץ מסיים עוד שבוע של הפסד מול התעמולה הפלשתינית בעולם.

ניצן קידר , י' בסיון תשע"ח

לא מהלך ספונטני, אלא קמפיין פלשתיני מתוכנן היטב. מועצת זכויות האדם באו"ם
לא מהלך ספונטני, אלא קמפיין פלשתיני מתוכנן היטב. מועצת זכויות האדם באו"ם
צילום: Denis Balibouse, רויטרס

הרשות הפלשתינית פתחה השבוע בבליץ בינלאומי להשחרת שמה של ישראל.

זה החל כבר ביום שישי שעבר, בקבלת ההחלטה בוועדה לזכויות האדם של האו"ם על פתיחת חקירה בנוגע להפגנות האלימות בעזה. משם זה המשיך לכיוון מועצת זכויות האדם באו"ם, וסאיב עריקאת, מראשי הרשות, אף ביקר השבוע בבית הדין הבינלאומי בהאג, במטרה לבדוק כיצד אפשר לפתוח בחקירה פלילית נגד ישראל.

שגריר ישראל באו"ם, דני דנון, אומר שלא צריך להתרגש מריבוי הפעילות הנוכחי, אלא פשוט לפעול נגדה באופן נחוש. "אין כאן מהלכים ספונטניים", מסביר דנון בשיחה עם 'בשבע'. "הפלשתינים מאוד חוששים שהנשיא טראמפ יציג בקרוב תוכנית שלום, והם יוצגו כמי שמסרבים לה. לכן הם מנסים ליצור מציאות של עימות, לא רק עם ישראל אלא גם עם ארצות הברית, והם מובילים אותו – גם במועצה לזכויות אדם, גם במועצת הביטחון וגם בעצרת הכללית".

דנון מוסיף כי "הם עובדים על המהלך הזה הרבה מאוד זמן. הם מנצלים שילוב של חנוכת השגרירות וההכרה בירושלים, יחד עם המהומות בגבול עזה שהם עצמם יזמו – ובשלב הנוכחי הם הולכים על התוכנית הבינלאומית שלהם, כי אופציית המשא ומתן אינה באה בחשבון מבחינתם".

יש לנו סיכוי לנצח אותם במוסדות הבינלאומיים?

"מבחינת השגת רוב, אין לנו יכולת לנצח לא במועצה הביטחון ולא בעצרת הכללית, אלא שבמועצת הביטחון המצב יותר טוב. צריך לזכור שבשביל הפלשתינים, הטקטיקה הטובה ביותר היא ללכת למוסדות הבינלאומיים ולפגוע בישראל, אחרת הם ייגררו לדברים שהם לא רוצים בהם כמו שיתופי פעולה, הסכמים ונורמליזציה".

אתה מרגיש שיש באו"ם הבנה לצד הפלשתיני יותר מאשר לצד הישראלי?

"לא הייתי אומר שיש הבנה לצד הפלשתיני, כי אנחנו עושים עבודה קשה וההסברים מחלחלים. מבינים שהם מסרבים לכל יוזמה לשלום ושהם מסיתים. הדבר היחיד שכביכול משחק לטובתם הוא נושא ההרוגים. כשיש מספרים גדולים של הרוגים, העמיתים שלנו נאטמים לכל ההסברים שאנחנו מציגים. הם אומרים לפעמים: 'יש שם 60 הרוגים ואצלכם אין אף נפגע', וזה מוזר להם. הפלשתינים משחקים על זה. זו בוודאי לא הבנה, יותר סימפתיה במקרים מסוימים. אני עונה לזה באופן ברור: אנחנו מעדיפים לקבל גינוי מהקהילה הבינלאומית, מאשר הודעת תנחומים שלהם על פגיעה באזרחים שלנו".

יכול להיות שהפלשתינים מרוקנים עכשיו את כל המחסניות שלהם בפניות לכל העולם כדי לפגוע בישראל?

"זה נכון שמבחינתם הם יורים את כל הכדורים, גם בז'נבה וגם בניו-יורק, אבל עדיין יש להם הרבה תחמושת. יש עוד הרבה אתגרים שעומדים בפנינו".

להשאיר את הכסף בחוץ

נקודה מעניינת בבליץ הפלשתיני היא המדינה שפועלת למען הרשות בכל המוסדות הבינלאומיים - כווית. "כווית מייצרת מראית עין שהיא מגישה לבד את כל ההצעות נגד ישראל, ומנסה לזכות בכך בפופולריות ערבית, אבל זה לא נכון", מסביר לנו ד"ר אדי כהן, חוקר במכון בגין-סאדאת. "יש שם תיאום מלא עם הפלשתינים, וביחד הם מנסים להתיש את ישראל. זה מגיע למצב שהכווייתים מגישים אחת לכמה ימים הצעה קנטרנית שהם יודעים שהאמריקנים ילחצו ויפילו. ברור שבית הדין בהאג לא יקבל ומועצת הביטחון לא תטפל בזה, אבל כך הם מייצרים תעמולה ושטיפת מוח".

כדאי להזכיר שכווית ביצעה לפני כ‑28 שנים את אחד הגירושים הגדולים ביותר, וגירשה עשרות אלפי פלשתינים משטחה, תוך גרימת משבר כלכלי קשה לרבבות משפחות ביו"ש ובעזה – משפחות שעד אז היו מקבלות סכומים משמעותיים מבני המשפחה שעבדו בכווית.

ד"ר כהן טוען שישראל מחמיצה הרבה מאוד הזדמנויות בזירה ההסברתית. כדוגמה הוא מביא מקרה של מסגד במחנה ירמוך שבדמשק, המשמש מחנה פליטים לעשרות אלפי פלשתינים. "המחנה כולו, לרבות המסגד, נהרס על ידי כוחות אסד והאיראנים. מאות פלשתינים נהרגו ולאלפי ילדים אין מה לאכול. ההסברה שלנו צריכה להתמקד בנושאים הבאים: האם הדם הפלשתיני בעזה יקר יותר מהדם הפלשתיני בסוריה? מדוע כוויית ומדינות ערביות נוספות שותקות על הרג פלשתינים בסוריה, ונובחות נוכח הרג מחבלים שמנסים לרצוח יהודים? איש בעולם לא שמע על הרג הפלשתינים בסוריה. ההסברה שלנו לוקה בחסר וחייבת להתעורר. איפה משרד החוץ שיציג את הנתונים האלה לעולם? הבעיה היא אנחנו ולא הם, אנחנו שוב נכשלים ונכשלים".

הביקורת על ההסברה הישראלית איננה נחלתו של ד"ר כהן בלבד. עוד ועוד גורמים מצטרפים אליה וטוענים שבמיוחד באירועי הגדר, אפשר היה להציג את ישראל באופן הרבה יותר טוב, ולנסות לנקוט מהלכים משמעותיים יותר בזירה התקשורתית הבינלאומית, שבה לפלשתינים יש תמיד מקום של כבוד לשטוח את טיעוניהם ולהביא גם צילומי וידאו מבושלים.

מנגד, נראה שהפתרון אינו טמון במשרד החוץ עצמו אלא בתקציבים שהוא מקבל. ראש הממשלה, בין אם מרצון ובין אם מרשלנות, בוצע פעם אחר פעם חתיכות ממשרד החוץ ומעביר אותן למשרדים אחרים. כך קיבל המשרד לעניינים אסטרטגיים תקציבים שאמורים להיות מנוהלים על ידי משרד החוץ. כך יש סוגיות שראש הממשלה, כשר החוץ, מושך אותן לטיפול גופים אחרים.

משרד החוץ עושה עבודת הסברה אינטנסיבית ומוצלחת מאוד עם מה שיש, אבל אין הרבה. פקידי האוצר לא אוהבים במיוחד את המשרד הזה. דווקא בממשלה שמבינה את הצורך העמוק בהסברה חזקה יש צורך לרכז שוב את הכוח במשרד החוץ, להקצות משאבים נכונים, לגייס מסבירנים מעולים שיודעים לתת פייט בשפה הערבית (ולא חסרים כאלה שעושים זאת באופן פרטי) ובשפות נוספות. כך אולי בפעם הבאה, במקום להיות בעמדת המשיבה, ישראל תקדים תרופה למכה ותנצח בנוק אאוט את קרבות ההסברה הבאים. לא יהיה קל לשנות את הנרטיב הבינלאומי, אבל שווה לפחות לנסות באופן אינטנסיבי יותר.

אלקין מחכה לנתניהו

הקרב הפוליטי על הירושה של ניר ברקת עומד בנקודה מעניינת במיוחד. נראה שהשר זאב אלקין, לפחות מבחינתו, נמצא עמוק בפנים. הוא מעוניין בתפקיד ללא ספק, אבל גם יודע שכדי שהזכייה תהיה ריאלית, נדרשת תמיכה נרחבת.

לפחות שלוש פעמים בשבוע האחרון היו אלקין ונתניהו קרובים מאוד. לפחות פעמיים מתוך השלוש נשאל נתניהו האם יתמוך באלקין לראשות עיריית ירושלים. הוא לא השיב. עד לרגע כתיבת שורות אלה, עדיין אין תשובה. נתניהו יודע שהליכוד רוצה: ח"כ דוד אמסלם הסיר מועמדות כדי לפנות לאלקין את השטח, ניר ברקת תומך ואף מקדם את מועמדותו של אלקין, ולא מעט גורמים בליכוד – כל אחד מסיבותיו – ישמחו שהוא יהיה הנציג שלהם בראשות העיר.

הבעיה מתחילה בתוך הקואליציה של נתניהו. אביגדור ליברמן שם את הזוזים שלו על מועמד אחר לגמרי – משה ליאון, שבמערכת הבחירות הקודמת רץ נגד ברקת והפסיד. הפעם ליברמן לא רוצה תוצאה אחרת חוץ מניצחון. אין ספק שזה הובהר בחדרי חדרים לא רק למקורביו של נתניהו אלא גם לראש הממשלה עצמו. הדילמה כאן גדולה: אלקין נחשב לאחד האנשים שעשו את השירות הגדול ביותר לראש הממשלה, כששימש יו"ר הקואליציה. גם אם לפעמים יש ביניהם מחלוקות, אלקין מייצג נאמנה את מדיניות נתניהו, וראש הממשלה מעוניין מאוד לפרגן להתמודדות שלו בירושלים. מצד שני, לא יהיה פשוט להתמודד עם הבלגן שליברמן עתיד בוודאות לייצר, אם הליכוד יחליט להעמיד ראש בראש מועמד מול משה ליאון.

לכן ראש הממשלה בוחר בשלב הזה שלא לבחור. אלקין מצידו נמנע מלהפעיל לחץ מבחוץ. הוא משתדל שהנושא יהיה כמה שיותר מתחת לרדאר, וכשהוא עולה מעל לפני השטח הוא שב ואומר שהכול עדיין פתוח, והוא צודק. מבחינה מפלגתית אין ספק שנתניהו צריך להריץ את אלקין כמועמד מוביל. איש הליכוד שלט בעיר בשנים האחרונות, ואין שום סיבה לשנות את המצב הזה – מה גם שאלקין מסתדר היטב עם הנציגות החרדית בעיר, מה שנותן לו עוד נקודות זכות ואולי אף הימנעות מהצבת מועמד חרדי.

החשש התמידי של נתניהו מליברמן אינו מוצדק במקרה הזה. הקואליציה הזאת טובה מאוד ליו"ר ישראל ביתנו, ובמיוחד המעמד שלו כשר ביטחון, תפקיד שאליו ליברמן לא חלם להגיע מעמדה של מנדטים ספורים. הוא לא יפרק את הכול בגלל משה ליאון. את ליאון, אגב, הוא יכול לצרף בשקט כחבר כנסת ברשימתו הבאה, הרי אורלי לוי כבר בחוץ ויש מקום.

אלקין לא יאמר זאת בקול כדי לא לסנדל את נתניהו, אבל ניר ברקת אומר זאת. הוא מבין לא פחות, ואולי אף יותר מאחרים, את ערכו של ראש עיר מטעם מפלגת השלטון (וגם את העובדה שיתפנה מקום בצמרת הליכוד ברשימה הבאה). למרות שבעבר היו לו עימותים עם אלקין בכהונתו כשר לענייני ירושלים, יש ביניהם הערכה הדדית עמוקה.

מאחורי אלקין יש רצון, יש מאגר תומכים לא מבוטל, יש אפילו כבר בסיס להיערכות להתמודדות. הכול עומד ומחכה לראש הממשלה. בקרוב מאוד הוא יידרש לשים סוף לחוסר ההחלטיות. הוועדה המוניציפלית בליכוד כבר העבירה לראש הממשלה את המסר שחייבים להריץ מועמד מהמפלגה. הסקרים מורים שיש לאלקין סיכוי מצוין לנצח כל מועמד שנמצא כרגע בזירה. בעתיד יהיה אפשר לייצר סיסמה כמו "ירושלים מחכה לאלקין", אבל כרגע היא בעיקר עומדת הכן וממתינה להחלטתו של ראש הממשלה נתניהו.

לתגובות: nitsankeidar@gmail.com