דעה
קצת שוכחים מהו כבוד תלמידי חכמים

ביקורות מלגלגות נכתבות על תלמידי חכמים ללא מענה או מחאה. השתיקה וההבלגה הללו הן קצהו של מדרון חלקלק ומסוכן.

צביקה מור , י' בסיון תשע"ח

הרב שמואל אליהו
הרב שמואל אליהו
צילום: אלירן אהרון

בחודשים האחרונים נכתבו בכמה מעלוני השבת הנפוצים במגזר ביקורות כלפי תלמידי חכמים ובראשם הרב שמואל אליהו שליט"א והרב יוסף קלנר שליט"א.

הביקורות נכתבו בשפה בוטה ומלגלגת ולא יצאו מקולמוסם של תלמידי חכמים אלא מקרב אנשי אקדמיה ואנשים נוספים. לצערי, לא ראיתי באמצעי המדיה השונים מחאה חריפה על הדברים שנכתבו.

מעיון ברזומה של המבקרים נמצא קו חורז לחיציהם הרעילים המופנים תדיר כלפי רבנים המזוהים עם הציבור המכונה חרד"לי במגזר. אנשים אלו לקחו על עצמם את תפקיד חינוך הציבור החרד"לי ורבניהם בניסיון להופכם לנאמני תורה ועבודה ולמוצ"שניקים.

לו היו המבקרים תלמידי חכמים או לפחות בני תורה, סביר להניח שהיו גוזרים על עצמם שתיקה ולא מלבים את אש המחלוקת בכלל ואת הפגיעה בתלמידי חכמים בפרט, כי כבוד התורה והשלום היו בראש מעייניהם. אך בהיותם רחוקים מלהיות תלמידי חכמים ואפילו בני תורה, על אף תואריהם האקדמיים המתקדמים, הרשו לעצמם לכתוב בגסות על תלמידי חכמים מוכרים וידועים, שהעמידו ומעמידים אלפי תלמידים, משפחות וקהילות בעלי השפעה רחבה וכבוד רב בציבור.

הנושא של ביזוי תלמידי חכמים הוא נושא שמחייב מחאה בפני עצמו, אך ישנו פן נוסף. היות שעלוני השבת מגיעים גם ואולי בעיקר לבני הנוער של המגזר, המזילים ריר בהביטם בספינות הנופש המפליגות לאיים רחוקים ובקייטנות קיץ לנוער באנגליה ואמריקה, נדרש היה לחשוב יותר מפעמיים על דרך פרסום הדברים מצדם ואם בכלל.

לו היו זקני תלמידי החכמים בציבור מבקרים רבנים אחרים הייתה יכולה להיבנות במוחו ובליבו של הקורא הצעיר היררכיה ברורה של "מי בראש". אך ברגע שהמבקרים רחוקים מלהיות כאלה, הקורא הצעיר מבין ש"כל אנפין שווין" ולכל אחד באשר הוא מותר לכתוב ולפרסם דברי ביקורת ולעג כלפי תלמידי חכמים ואפילו ידועים ומפורסמים כגדולים.

כשפרופסור ידוע כותב על "דברי ההבל של הרבנים אליהו וקלנר" (ציטוט) ומשתמש בדברי חז"ל "חכמים היזהרו בדבריכם", עליו לקחת בחשבון, ובמיוחד אם הוא מחזיק עצמו כחכם שנזהר בדבריו, שתלמידיו וקוראי לקחו, ובמיוחד הצעירים שבחבורה, עלולים לבקר וללעוג במשך הזמן, חס חלילה, גם לרבנים מחוגו כרבני צוהר, רבני הלל, רבני הקיבוץ הדתי כי מותר לבקר וללעוג לרבנים.

כשאנחנו שומרים על כבודם של תלמידי חכמים מסוימים ובמיוחד עם אלה שאיננו מסכימים איתם ואלו שנראה לנו שטעו, אנו לא רק שומרים על כבודם הפרטי אלא על כבוד התורה כולה. מבחן "כבוד תלמידי חכמים" שלנו מתרחש בעיקר מול אותם רבנים שאינם מה"קו" שלנו.

כאן אנו מבחינים אם "תלמיד חכם" הוא ערך קדוש ועליון עבורנו או שאנו מכבדים אותו רק אם הוא מתאים לערכים שלי. הערך של "תלמיד חכם" חייב להישמר אצלנו בטהרתו כקודש קדשים אחרת אין קיום כלל לתורה. כי אם החשיבה שלי לגיטימית לפחות כמו של התלמיד החכם אז אולי גם אביי ורבא לא צודקים ובטח שלא הרבנים הראשיים. את הביקורת הטהורה נשאיר לתלמידי חכמים עצמם שיודעים ערכה של תורה ואת החשבון הנכון והכוללני שצריך להיעשות במקרים מעין אלו.

אם יש לכותבים הנכבדים טענות כנגד רבנים, וכוונתם לשם שמים, טוב שישמיעו אותם באוזניהם בלבד בין ארבע קירות ולא יפרסמו את דבריהם העלובים והעולבים ברבים. מעבר לחובה הפרטית של דיון לכף זכות שקיים ביתר שאת כלפי תלמידי חכמים, קיימת חובה כללית של שמירת כבוד התורה בישראל, שנפגעה בדברי הלהג והלעג של אותם כותבים, ולוואי שתהיה רפואה למכתם.