היהודי שרקד עם המוות

הרב קלמן גולדשמידט שנלחם במחלת הסרטן ניהל דיאלוג יומיומי ושמח במיוחד עם בורא עולם עד ליום פטירתו בשבוע שעבר.

חיים לב , י"ד בסיון תשע"ח

אילוסטרציה
אילוסטרציה
צילום: ISTOCK

"ריבונו של עולם, אתה שומע? אני מודה לך על המחלה הנפלאה שלי. על הכל. קיבלתי התחזקויות. הנשמה עכשיו הרבה יותר חזקה והגוף הרבה יותר חזק. תודה לך אבא, תודה".

כך, במילים מצמררות, נהג הרב קלמן גולדשמידט, 'משפיע' בחסידות ברסלב שחלה במחלת הסרטן, לנהל דיאלוג יומיומי עם בורא עולם עד ליום פטירתו בשבוע שעבר.

לפני כארבע שנים התגלתה בגופו המחלה שקיננה בו וחוללה שמות. הסרטן התפשט בכל גופו והרופאים לא נתנו לו סיכוי. "לך להיפרד מהמשפחה", אמרו לו, "יש לך שבועות בודדים לחיות". אבל הוא בחר לצחוק. לצחוק על המחלה, לשמוח עם הקדוש ברוך הוא.

כשהגיע לבית החולים היתה לו הרגשה שהנורא מכל קרה. "לא יכולתי שלא להיות מודע", סיפר לימים בראיון שהעניק לארגון התשובה 'הידברות'. "הגידול היה כל כך גדול, בגודל של כדורגל… כמו שילדים משחקים ושמים כדור מתחת לחולצה, כך גם נראיתי אני. זה בלט, כי הפנים שלי היו רזות מאוד וכך גם החלק העליון של הגוף, אבל בבטן היה ניתן להבחין ב'כדור' וגם הרגליים היו מנופחות.

"כשהגעתי לבית החולים אמרו לי הרופאים שהמצב מאוד לא טוב והציעו כימותרפיה, אבל אני החלטתי שלא להתיש את גופי בהקרנות ובטיפולים והעדפתי לבחור ברפואה הטבעית.

"בתקופה הראשונה, לאחר שהתגלתה אצלי המחלה, אכלתי רק ענבים. שלושה שבועות של ענבים, ואחר כך בהמשך הוספתי גם מאכלים נוספים, לפי הדרכת המטפל הטבעוני שהלכתי אליו, וזה עצר את התפשטות הגידול".

הרב גולדשמידט החליט לעקוב אחרי הגידול בכוחות עצמו. "לא ביקרתי אצל רופאים, כי הם אמרו שבכל מקרה אין מה לעשות אתי ואין תרופה שהם יכולים להציע. אבל בכל יום בדקתי את גופי. בתחילה הגידול לחץ על הריאות, ובהמשך, אחרי הדיאטה שעשיתי, כבר יכולתי להכניס את אצבעותיי בין הגידול לריאות. זה הוכיח לי שהוא כבר לא גדל עוד. כלומר – המבול עצר".

"האמת היא", הוא הוסיף, "שהתחושה שלי היא שהקב"ה פשוט דואג לי ואוהב אותי. הוא שלח לי את המחלה כדי לרפאות אותי. אני אומנם חלש גופנית, אבל דווקא בתקופת המחלה למדתי איך להבריא את גופי. איך לצרוך מזון נכון ומתאים. לא הייתי זוכה לכך אחרת".

מידי שבוע נהגו בני משפחתו ואוהדיו לזמן אליו בחורי ישיבה ואורחים כדי לשבת סביב השולחן, לשיר שירי דבקות ושמחה, לשמוח ולשמח. "ברור שאני סובל, קשה לי. אבל אני לא מתלונן. זכיתי ויש לי בית, משפחה, ילדים ונכדים. יש מערך שלם של כלייזמרים שמשמחים אותי במשך כל ימי מחלתי, וגם אלפי בני אדם שמתפללים עליי ורוצים שיהיה לי טוב", אמר.

לא כל ימיו העביר הרב המשפיע החסידי בין כותלי בית המדרש. לפני כארבעים שנה הוא היה שחקן תיאטרון מן המניין. את ימיו הוא העביר בחזרות ובהכנות לתיאטרון, ואת לילותיו בילה על הבמה. בין לבין הוא היה רוכב על האופנוע להנאתו, חורש את שכונותיה הישנות של חיפה, מבצע פעלולים יחד עם חברים מהשכונה ויורד הרבה לחוף הים.

"התיאטרון היה עבודה. הים והאופנוע היו החיים שלי", הוא סיפר לימים לאתר התשובה 'אחינו'. ה'משפיע' החסידי נשאל מה אומרים לצעיר החושש לנטוש את תענוגות העולם לטובת חיי תורה.

לרב גולדשמידט תשובה מוכנה. "אתה מתאר לי מצב של אדם שמציעים לו להיכנס לאור, אבל הוא רוצה קודם להיכנס לחושך ורק אחר כך, אם הוא יצליח לצאת מהחושך, להיכנס אל האור. זה בנאדם שרוצה קודם להיכנס לג'יפה, לטינופת, לבוץ וללכלוך, רק כדי שאחר כך הוא יוכל להתרחץ וללבוש בגדים נקיים?", תהה.

"איבדתי את האופנוע, ויתרתי על הים לשלוש שנים, אבל מה קיבלתי בתמורה? קיבלתי עשרה ילדים, קרוב לשלושים נכדים. איזה יופי! איזו נחת! מה שווה אופנוע לעומת ילד? איזה השוואה בכלל אפשר לעשות בין רחצה בים לבין עשר דקות עם הנכד המתוק שלך?

לפני כחודשיים הוא אושפז בבית החולים הדסה עין כרם לאחר שמצבו הרפואי הדרדר. הרופאים הרימו ידיים וזימנו את בני המשפחה. את סיכויי הישרדותו העריכו לימים בודדים. חלפו שבועיים וכנגד כל הסיכויים הוא שוחרר מבית החולים.

בשבוע שעבר שוב הגיח מלאך המוות. במהלך צהרי יום חמישי האחרון התמוטט הרב גולדשמידט בביתו בהר נוף בירושלים. לדאבון לב המשפחה, הפעם המוות ניצח.