בשבע מהדורה דיגיטלית

למה תמכתי בכשרות צהר?

הרב אליעזר מלמד מסביר בטורו השבועי בעיתון "בשבע" מדוע תמך במיזם הכשרות של "צהר", "רבני צהר אינם יראי שמיים פחות מרבנים אחרים".

הרב אליעזר מלמד , י"ז בסיון תשע"ח | עודכן: 06:31

תומך. הרב אליעזר מלמד
תומך. הרב אליעזר מלמד
צילום: הר ברכה

לפני כמה חודשים הבעתי עמדת תמיכה במיזם הכשרות של ארגון רבני צהר. שאלות שונות נשאלתי על עמדתי, ולמרות שמדובר בסוגיה מורכבת אנסה לבארה בקצרה.

תורה לעם המורכב משבטים

כאשר חוגים ומוסדות מנסים לכפות את דעתם על בני חוג אחר ולבטל את מעמד רבניהם, כבר לא רק ראוי שגם רבני צהר יקימו מערכת כשרות – אלא אף כמעט חובה עליהם להקים מערכת כשרות, כדי לתת ביטוי הלכתי ותורני לחלק שלהם בתורה

ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו על ידי משה רבנו מסיני. "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". מאז מעמד הר סיני התורה היא נחלה של כלל ישראל. משמעות הדבר היא שהסמכות לקבוע את ההלכה נתונה לחכמי ישראל, כלומר לחכמים המקובלים על ישראל. בפועל עם ישראל הוא עם אחד שמורכב משבטים, שכן העניין האלוקי האחד מתגלה בגוונים שונים לפי הצדדים שקיימים בעולם. לפיכך מצווה להעמיד שופטים מבני כל השבטים.

הסנהדרין הוקמה באופן מייצג

כך גם למדנו בעת הקמת הסנהדרין הראשונה, כאשר ציווה ה' את משה: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו… ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו איתך במשא העם, ולא תישא אתה לבדך" (במדבר יא, טז‑יז).

לכאורה היה מתבקש שמשה רבנו, גדול הנביאים, יקבע ברוח קודשו מי יהיו שבעים הזקנים על פי יראתם וחוכמתם, בלא שום קשר למוצאם השבטי; אולם מכיוון שהחכמים הם של ישראל, היה צורך שכל שבט יהיה מיוצג באופן שווה. על כן משה רבנו הצטווה לבחור את "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו", כלומר הם המקובלים על העם לשבטיו. וכפי שפירש רש"י (במדבר יא, טז) על פי חכמים: "אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך, והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר (שמות ה, יד) ויוכו שוטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדולתם כדרך שנצטערו בצרתם". כלומר יש לבחור את נציגי השבטים המובהקים ביותר, אלה שמסרו נפשם על ישראל, ולא רק גדולים ביראה וחוכמה.

לא זו בלבד: הואיל והמספר שבעים אינו מתחלק לשנים עשר, הטיל משה גורל כדי שהזקנים המתמנים יהיו מקובלים על כולם. כדברי רש"י: "לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים, שישה שישה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמישה חמישה. אמר משה: אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד. מה עשה? נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים 'זקן', ועל שנים חלק (כלומר, פתק לבן), וברר מכל שבט ושבט שישה, והיו שבעים ושניים. אמר להם: טלו פתקיכם מתוך קלפי. מי שעלה בידו 'זקן' נתקדש, ומי שעלה בידו חלק, אמר לו: המקום לא חפץ בך" (רש"י לבמדבר יא, כו).

מצוות מינוי שופטים לשבטים

כיוצא בזה נצטווינו לדורות: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז, יח). אמרו חכמים בירושלמי: "מצווה לכל שבט שיהא דן את שבטו" (מכות א, ח), וכן בבבלי: "מצווה בשבט לדון את שבטו" (סנהדרין טז, ב).

לרמב"ן (על התורה שם) אפשר שאף הייתה מצווה למנות בית דין גדול לכל שבט ושבט עם סמכויות מסוימות על בני אותו השבט: "כדרך שסנהדרי הגדולה ממונה על כל בתי דינין של כל ישראל, כך יהא בית דין אחד ממונה על כל שבט ושבט. ואם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על שבט שלהם גוזרין ומתקנין, והיא לשבט כגזרת סנהדרי גדולה על כל ישראל" (עיין רמב"ם סנהדרין א, א, ומפרשים שם).

ראוי לציין שהכהנים והלויים קיבלו ערים בתוך נחלות השבטים, וכפי הנראה הם נחשבו לעניין מינוי שופטים כבני השבט, שכן הם חיו בקרבו, ניזונו ממנו והזדהו עמו (עיין סנהדרין לב, א; רמב"ם סנהדרין ב, א).

חוג רבני צהר

בימינו הגוונים (השבטים) השונים של העם מתחלקים לעדות וחוגים. עדות שמקום מגוריהם בגלות הוא המשותף להן, וחוגים שהתפיסה הרעיונית-ערכית מלכדת אותם. כיום בישראל הזהות הרעיונית לא פחות חזקה מהזהות העדתית. בכל אופן, אסור שחכמי עדה או חוג אחד יפסלו חכמי חוג אחר, כל עוד הם נאמנים לתורה ומצוותיה. וגם אם דעתם ההלכתית אינה מקובלת על הרוב, אסור לפסול את עמדתם בכל הנוגע למה שהם פוסקים בקהילותיהם, כדוגמת סמכות מרא דאתרא, וצריך להתחשב בדעתם ולשתפם בדיון ההלכתי הכלל-ישראלי.

רבני צהר מייצגים ציבור חשוב ורחב של שומרי תורה ומצוות מבני כל העדות, שמשקיעים מהונם ואונם בבניין קהילות דתיות, בתי כנסיות, בתי ספר דתיים, ישיבות ומדרשות. מתאמצים לשלב תורה עבודה ומדע, להיות נאמנים למסורת התורה תוך פתיחות למודרנה, מתוך הכרה ברורה כי זהו רצון ה'. עליהם מקובלים רבנים מסוגם של רבני צהר שמבינים אותם והולכים ברוחם. רבני צהר אלו חכמים בתורה ויראי שמיים, לא פחות מהרבנים שקיימים בשאר החוגים הדתיים והחרדיים למיניהם.

על פי העקרונות שלמדנו, חובה שרבנים שמייצגים חוג חשוב זה יבואו לידי ביטוי מלא בכל מרחב עולם התורה כפי המקובל בדורנו, וכיוון שכל חוג כמעט יש לו מערכת כשרות, ראוי שגם לחוג רבני צהר תהיה מערכת כשרות.

כיצד לנהל חילוקי דעות

כל עוד יש שיתוף פעולה סביר בין חכמי החוגים השונים, וכולם באים לידי ביטוי, ואין חכמים של חוג אחד כופים דעתם על בני חוגים אחרים, וקל וחומר שאינם פוסלים את חכמיהם, ניתן לשאוף לקביעת עמדות משותפות ולתחום את גבולות הדיון. לפעמים זה לא מצליח, כמו שבמשך שנים לא הצליחו למצוא פשרה בין בית הלל לבית שמאי, ואזי צריכים להיזהר לנהוג כבוד זה בזה, ולא להחרים זה את זה.

אולם כאשר חוגים ומוסדות מנסים לכפות את דעתם על בני חוג אחר, ולבטל את מעמד רבניהם (ולהחרימם מלהתמנות לדיינים ורבנים רשמיים), כבר אין מדובר על כך שראוי שגם רבני צהר יקימו מערכת כשרות – אלא על מצב שכמעט חובה עליהם להקים מערכת כשרות, כמו שאר המערכות הרבניות המקובלות, כדי לתת ביטוי הלכתי ותורני לחלק שלהם בתורה. אם לא יעשו כן, הרי הם בבחינת נביא שכובש נבואתו, וכפי שאמרו חכמים: "ועצומים כל הרוגיה – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה" (סוטה כב, א).

כיצד מתפתחת מחלוקת קשה?

בתחילה מתווכחים על עניין הלכתי ממוקד. אולם כאשר לא מגיעים להסכמה, במקום להסכים שלא מסכימים ולהמשיך לכבד זה את זה – צד אחד חושב שאין לשני סמכות להישאר בעמדתו, כי מיסודו עמדתו נחותה, שכן הוא שייך לחוג ליברלי או כי עמדתו שונה מהעמדה הרווחת בקרב רוב הרבנים. או אז אותו צד מניח לנושא ההלכתי המסוים שעליו התווכחו, ועובר לזירה חריפה יותר, שבה טענתו העיקרית היא שאין לרב שכנגדו סמכות להביע עמדה הלכתית, כי מי שמו להיות רב שמביע עמדה.

מכיוון שהטיעון הזה אינו משכנע דיו, והרב המותקף נשאר בעמדתו, ממילא עוברים למחלוקת בסדר גודל אחר – שכן כבר לא מדובר על אדם שפוסק בעניין מסוים בלא סמכות, אלא על אדם שמערער את יסודות הסמכות בכללותה, וממילא יש ללחום בו מלחמת חורמה.

מכיוון שגם טיעון זה לא התקבל על היריב, שנשבע שהוא נאמן לתורה ואינו מבקש לערער על יסודות הסמכות, אז כפי הנראה הוויכוח הוא כבר לא על כבוד הרבנים וסמכותם, אלא נובע מרשעות לשמה שמבקשת לעקור את התורה מישראל. ממילא יש להתפעל עד כמה הלוחמים נוהגים במתינות יתרה ברבני צהר, שרק מחרימים ומבזים אותם במילים ולא נוקטים כלפיהם באמצעי ענישה קשים יותר…

אגב, כך לעיתים קורה בציבור החרדי, גם נגד רבנים גדולים, ולעיתים אף מגיעים לאלימות ממשית. נקווה שבעניין זה הציבור הדתי-לאומי והתורני לא ינסה לחקותם.

הכול מתחיל מאי ההכרה בסמכותם של רבנים לפסוק לבני חוגם. בעז"ה בשבוע הבא אבאר את מקור הסמכות לפסיקת הלכה.

חבר אני לכל אשר ייראוך

כמה פעמים שאלו אותי אם אני חבר בארגון רבני צהר. התשובה מורכבת. ראשית, כבוד גדול בשבילי להימנות עם עושי מצווה, ועל כן אני שמח להיות מזוהה עם רבני צהר. לא זו בלבד, אלא שכמה ממנהיגי רבני צהר הם חברים אישיים שלי מתקופת לימודינו בישיבת מרכז הרב ואף לפני כן. לפני כעשר שנים הם גם הציעו לי להיות שותף בהנהלת רבני צהר, וברוב ענוותנותם הסכימו שלא תתקבל החלטה בניגוד לדעתי, שכן המגמה היא שההחלטות בהנהלה יתקבלו בהסכמה מלאה.

אולם מכמה סיבות לא יכולתי להיענות. העיקרית היא שכבר לפני שנים החלטתי להקדיש את זמני לבירור סוגיות ההלכה וכתיבתן במסגרת 'פניני הלכה'. לכן כמעט אינני יוצא מהיישוב, ואינני יכול לשאת בעוד עול ציבורי. בנוסף לכך, פעמים שדעתי שונה מדעתם, ואינני רוצה להכניס את ראשי לוויכוח או לנסות למנוע מהם לבטא את דעתם, שאותה אני מכבד מכיוון שהיא נובעת מיראת שמיים ומבוססת על לימוד הלכתי רציני ומנומק.

עם זאת, רצוני להיות שותף בכל מה שאפשר לטובת כלל ישראל והתורה. לכן, אף שאינני יכול לשאת באחריות להחלטות שבמועצת הרבנים של צהר, הנני שמח שחבריי מזמינים אותי להשתתף בדיוניהם ומונים אותי עמהם כחבר.

יחד עם זאת, אני מזדהה ונמנה עם ארגונים וחוגים רבניים ותורניים נוספים, שאף הם לפי דרכם פועלים למען כלל ישראל והתורה.