בשבע מהדורה דיגיטלית

"יום הפינוי הוא לא הסוף"

פחות משבועיים לפני שיגורשו מבתיהם, תושבי 'נתיב האבות' כבר מתוכננים ליום שאחרי

עפרה לקס , י"ז בסיון תשע"ח

השכונה החלופית למפוני נתיב האבות
השכונה החלופית למפוני נתיב האבות
צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90

"אני לא אורזת. אני רוצה שיוציאו אותנו מבית חי ופועם", אומרת רחל בולוויק, "זה המאבק שלנו. הילדים כבר יודעים שבלילה הראשון נישן בקרווילה ריקה".

משפחת בולוויק, אמא רחל אבא ברוכי וחמשת בניהם, מתגוררים בנתיב האבות כבר 14 שנים. שם הציבו את הקרוואן שלהם ושם בנו בית יפהפה שבנייתו הסתיימה לפני חמש שנים. ביום שלישי בעוד שבוע וחצי תגורש משפחת בולוויק מביתה יחד עם עוד 14 משפחות בשכונה. הבתים ייהרסו עד היסוד. זאת על אף שבעוד שנתיים, מקסימום שלוש, הקרקע תוסדר והבתים יוכלו להיבנות מחדש בדיוק באותו מקום.

לפני חצי שנה, בליל חורף קריר וסגרירי, הגעתי לביקור בפסגה שבקצה היישוב אלעזר. נפגשתי עם משפחות נתיב האבות בבתיהן המושקעים. כל אחת הראתה לי היכן מכרסמת אצלה התולעת. איפה בדיוק עוברת אותה רצועת קרקע צרה, שתצלומי אוויר הראו שהייתה בה חקלאות לפני מאה שנה. לתולעים האלה אין דורש או בעלים, אך בעטיין עתרה 'שלום עכשיו' לבג"ץ ודרשה להרוס את הבתים. באותו מפגש סיפרו לי התושבים שהמדינה שינתה ממנהגה, שהפעם עמדה לצידם וביקשה שלא להרוס. היא הציעה להזיז את הבתים או לנסר את החלקים שיושבים על התולעת. בג"ץ לא הסכים. הבתים נבנו בלי תב"ע ובלי היתר מראש, קבע, ולכן הבתים ייהרסו. באותו ערב אמרה לי אורית נוי, תושבת המקום, שאחרי ההתגלגלות המשפטית הבלתי הגיונית הזאת הם התחילו להבין שזה לא סתם, שהם נבחרו למשימה. "אנחנו לא יודעים מה המשימה הזאת", אמרה אז, "אבל לא יכול להיות שזה אקראי". הם החליטו ללכת על תג מחיר התיישבותי, ללמד את 'שלום עכשיו' וארגוני השמאל האחרים לקח. "אם נמצא רק פתרון חלופי לבית שלנו, אז 'שלום עכשיו' ניצחו. אם נצליח לשנות משהו בתודעה של הנבחרים, או להשיג פה איזה שהוא הישג להתיישבות, אז הבית שלנו הוא הדבר האחרון שמעניין כאן".

חצי שנה אחר כך, תחושות התושבים מעורבות. יש את הפרטי ויש את הלאומי, ההתיישבותי. במישור האישי הם הולכים לקראת הרס הבית שעמלו על בנייתו, עיצבו אותו ביד אוהבת והשקיעו בו את מיטב כספם. בקרב הזה הם נחלו הפסד צורב. במישור ההתיישבותי, לעומת זאת, הם הצליחו להשיג ניצחון גורף. כמה ימים לפני פורים אישרה ממשלת ישראל את הסדרת כל שכונת נתיב האבות והרבה מעבר לה. 350 יחידות דיור ייבנו עם תב"ע מסודרת ובהיתר. "'שלום עכשיו' הבינו שלא משתלם להם להגיש בג"צים. מה שהם עשו רק הביא להרחבת ההתיישבות", אומרים היום התושבים.

לא נהרס סתם

ביום הפינוי יוצאו 15 משפחות מבתיהן ויעברו לחלקה 91, שטח שנמצא עשר דקות הליכה מהבית הנוכחי. שם, במאמץ משותף של מועצת יש"ע, אמנה והמועצה האזורית, הונחו תשתיות של חשמל ומים, פותחו מגרשים והוצבו קראווילות. רחל בולוויק הולכת עם ילדיה מדי שבת להראות להם היכן יגורו אחרי שהבית שלהם ייהרס, לתת להם איזושהי תחושת ביטחון.

חלקה 91 היא הקצה הדרומי של הקרקעות שנמצאות בהליכים לקראת הכרזה כאדמות מדינה. גם עליה ועל פיתוחה היו מי שניסו לערער. הוגשו בג"צים, אך הם נמחקו ונמשכו. הקרקע קיבלה אישור זמני לשלוש שנים. בתוך התקופה הזאת אמורה הביורוקרטיה לעבוד מהר מהרגיל, ולסיים את הליכי ההכרזה של כל השטח כולו כאדמות מדינה, כולל אזור נתיב האבות הנוכחי, שעליו נמצאים בתי התושבים. אחרי הסדרת התב"ע יבנו משפחות נתיב האבות את בית הקבע שלהם מחדש, במקום שבו הם נמצאים היום. למה לא לאטום בינתיים את הבתים? למה להרוס ולא להמתין? לבג"ץ הפתרונים.

"הציעו לנו כבר לפני כמה חודשים קרקע בתוך היישוב אלעזר", מספרת בולוויק, "אבל התעקשנו על הרחבת ההתיישבות. אם הייתי נמצאת עכשיו בבית חדש בתוך היישוב אלעזר, לא הייתי מוצאת לעצמי מנוחה. לא הייתי יכולה להשלים עם זה שהבית שלי נהרס סתם ככה".

מבחינת תושבי השכונה יום הפינוי הוא לא הסוף, אלא רק נקודת ציון בדרך למימוש הבטחת הממשלה. בולוויק חוששת שהעובדה שהם עוברים לקראווילות מטשטשת את העוול ומרדימה את השטח. חשוב לה שהעובדה שלה ולחבריה תהיה קורת גג, לא תקהה את האבסורד ושהציבור לא יחשוב שבכך תמה הסאגה. "יום הפינוי הוא לא הסוף, הוא רק אבן דרך, נקודת ציון במאבק שלנו. אנחנו נסיים אותו רק כשנגיע בחזרה לשטח שלנו ונבנה את הבתים. הלוואי שהייתי יכולה לנוח אחרי הפינוי", היא אומרת, כחברת מטה מאבק שמדלגת בין ישיבות לסיורים עם אח"מים, עבודה, חמישה ילדים וטלפונים עם עיתונאים, "אבל זה לא יקרה. לא ננוח עד שהמאבק יסתיים".

מי שלא נח כבר תקופה ארוכה מאוד הוא מתן יחזקאלי, ראש מטה המאבק של נתיב האבות. יחזקאלי מספר על תחושות לא פשוטות לקראת הפינוי. "צונאמי בהיבט הקהילתי, המשפחתי והאישי. אלו מבחנים גדולים. ההתמודדויות הן לא פשוטות". אנשי נתיב האבות מנסים לגייס את דעת הקהל ואת הציבור, אבל גם עיתונאים ומובילי דעה וגם האנשים ברחוב, הם מרגישים, לא מתעניינים. "הציבור אדיש", אומר יחזקאלי, "הוא התעייף מהריסות ומחאות. כל מי ששומע את הסיפור שלנו תופס את הראש, לא מאמין שיכול להיות כזה אבסורד. רבים מזדהים איתנו, אבל קשה להוציא את האנשים מהבית. בתחילת המאבק חשבנו שלא יכול להיות. שאם האבסורד כזה מטורף, כל המדינה תרעש ותגעש. גילינו שזה לא עובד".

כמו שלא היה היגיון בהרס הבתים בעפרה או בעמונה, מסביר יחזקאלי, אין היגיון בהרס הבתים עכשיו. "עצוב שהשיטה של הרס בתים לא עברה מן העולם. אין פה היגיון, יש פה רק רשעות. זה כמו משפט שלמה, חותכים את התינוק ואף אחד לא מרוויח מהסיטואציה. 'שלום עכשיו' צריכים לראות את כל השטחים שצה"ל הפקיע והפך אותם לכבישים לטובת הפינוי. זה הרבה יותר גדול ומשמעותי מהתולעים. יש פה טירוף הדעת ואף אחד לא מתעורר".

בין מגרון לעמונה

לפני שלושה חודשים, כשבג"ץ אפשר את דחיית הרס הבתים עד שהעבודה על התשתיות והצבת הקראווילות תסתיים בזמן ולמשפחות יהיה לאן ללכת, חתמו אנשי השכונה על מסמך שבו הם מתחייבים שהפינוי יהיה שקט. בנתיב האבות ממילא לא תכננו אלימות מכל סוג שהוא, רק מחאה שקטה, כל משפחה בדרכה שלה. יהיו כאלה שיצאו על רגליהם, אחרים נשבעו שהם לא עוזבים את הבית בעצמם, שיצטרכו לסחוב אותם. מי שיגיע להיות עם התושבים הם בני הנוער. יחזקאלי, בולוויק וחבריהם מברכים עליהם ומעריכים אותם, אבל הם ממתינים גם למבוגרים. הם לא צריכים תגבורת כדי להקשות על כוחות הפינוי, אלא כדי לקבל גב, חיזוק וחיבוק. "חשוב לנו שהיום הזה יהיה משמעותי. חשוב לנו להבהיר שיש כאן עוול בלתי נתפס אבל שאנחנו יוצאים על הרגליים מכל הסיפור הזה. יש כאן תג מחיר אידאולוגי. ציבור גדול שיגיע, יהפוך את היום הזה למשמעותי", אומר יחזקאלי.

כשתושבי נתיב האבות מעיפים מבט קצר אחורה אל ההיסטוריה הלא רחוקה, ניצבות לנגד עיניהם שתי דוגמאות בוהקות ושונות של יישובים שפונו. האחד הוא מגרון, השני עמונה. תושבי היישוב הראשון נעקרו מבתיהם לפני חמש שנים וחצי ועודם גרים במגורים זמניים. הם צריכים לעבור עוד דרך של פיתוח מגרשים לבנייה ומכרז על המגרשים כדי שיוכלו לבנות את בתי הקבע. תושבי עמונה, לעומת זאת, פונו לפני שנה ורבע וכבר קיבלו יישוב חדש, והם גרים בקראווילות על מגרשי הקבע המפותחים שלהם. יש התולים את ההבדל בכך שאנשי מגרון הגיעו לקרוואנים, שם אפשר לקיים חיים נורמליים יחסית, ואילו אנשי עמונה התגוררו, ברובם, במדרשת עפרה, ומתוך המגורים הלא נוחים האלה לא הפסיקו לפעול. אנשי נתיב האבות, שעוברים לקראווילות, מתכוונים בכל זאת להיות דומים יותר לתושבי עמיחי. "לא נשב בחיבוק ידיים", מסביר יחזקאלי, "יצרנו קשרים מחייבים מבחינת הפוליטיקאים, עברה החלטת ממשלה, כל זאת כדי לקבע את ההחלטה שלא יוכלו לומר 'לא אמרנו את זה'".