המאבק האחרון
''הפכנו לחלקת אדמה מופקרת''

לוחם בצנחנים נפטר לאחר מאבק ממושך במחלה קשה. אמו דורשת שיוכר כחלל צה''ל ומאשימה את מפקדיו שדחקו בה לשחרר אותו משירות צבאי.

חזקי ברוך , כ' בסיון תשע"ח

יום שישי, השעה 9 בבוקר , שושנה אמסלם יורדת בחלקה החדשה בהר המנוחות בגבעת שאול בירושלים אל קברו הטרי של בנה הלוחם. מדליקה נר זיכרון ותוך כדי לחישות של תפילה דמעות זולגות מעיניה.

הבן, דוד אמסלם ז''ל נפטר בחג החנוכה האחרון לאחר מאבק ממושך במחלה קשה. המחלה בגופו התגלתה בעת שהיה חייל בשירות צבאי, והוא שוחרר בעקבות המחלה ורק לאחר מכן נפטר. כעת מבקשת האם השכולה להכיר בבנה כחלל צה''ל.

"כאם שכולה אני פונה לשר הביטחון, הרמטכ"ל ומשרד הביטחון, תכירו בבן שלי דוד כלוחם צה"ל, כחלל צה"ל. הכרה בדוד היא לא רק מסר בשבילו ובשביל הכבוד הראוי לו, ולא רק מסר בשבילנו כמשפחה שכולה אלא בשביל עם ישראל שידע שצה"ל לא מפקיר את בניו".

"דוד הבן שלי, ילד מדהים. שנתיים לפני הגיוס התחיל דוד להתכונן לשירותו בצה"ל. הצטרף לארגון 'אחריי'. דוד שם לו כמטרה לא רק לסיים שירות סדיר אלא להיות איש צבא ולוחם אמיתי. כבר בגיוס אנחנו רואים את הברק בעיניים שלו, דוד מתגלה כלוחם שמשפיע על כל החיילים שמסביבו''.

האם מעידה כי דוד היה ילד בריא, התגייס עם פרופיל 97, עבר את כל המבדקים ונמצא מתאים ליחידת דובדבן אך הוחלט בסוף שיתגייס לגדוד 890 של הצנחנים. ''גם שם דוד מוכיח את עצמו. אני עצמי כאמא הופתעתי עד כמה אני מגלה את הבן שלי מחדש".

''דוד היה חוזר לבית פעם בכמה שבועות עם מלא מוטיבציה, רצון ושאיפות ומרגיש שהגיע לנחלה. דוד הרגיש לא רק שליחות בצבא אלא קיום של חזון אמיתי", היא מספרת.

מתי הכל מתחיל להשתבש?

"כמעט שנה אחרי הגיוס דוד מתחיל להתלונן על כאבי ראש. כאבי ראש שחוזרים על עצמם שוב ושוב. הצבא התייחס לכאבי הראש כמשהו שיגרתי שאפשר לפתור בכדורי אקמול. כשראיתי שוב ושוב איך הוא סובל התחלתי להבין שזה לא רק כאב ראש.

''דוד הגיע הביתה לחופשה בחג שבועות ואני מתקשרת למפקד שלו ואומרת לו, 'דוד לא יכול להגיע הוא לא בקו בריאות, אני רוצה שייבדק', המפקד ענה לי 'אי אפשר. שיגיע לבסיס והרופא בגדוד יטפל בו'. דוד אוסף כוחות ויוצא לעבר הבסיס אבל כבר בירושלים בדרכו לבסיס דוד מתמוטט ומפונה לבית חולים ושם הרופאים אומרים שמדובר בוירוס וכאבי הראש יעברו ומשחררים את דוד''.

"אחרי שבוע דוד מתמוטט לי בבית מול העיניים ואני מזמינה אמבולנס ומפנים את דוד להדסה עין כרם ושם אחרי בדיקת CT ו-MRI הרופאים אומרים שיש משהו בראש אבל שום דבר לא ברור ועושים ניתוח קטן לריכוז נוזלים במוח וביופסיה''.

"חבריו של דוד מהצבא באים לבקר אותו בבית החולים ודוד אומר להם 'עוד שבועיים אני חוזר לצניחות'. אנחנו כמו דוד חדורים אמונה שעוד מעט הסיפור מאחורינו. הבדיקות מגיעות ואומרים לנו שיש גידול ממאיר שמצריך הערכות אחרת. תוצאות הבדיקה מטלטלות אותנו למחוזות אחרים ואנחנו רצים לתוך סוללה של בדיקות" .

איפה הצבא בסיפור?

''כשאנחנו בטיפול נמרץ ועדיין לא מבינים מה קורה, עולה קצינה מר"מ 2 ושואלת אותי 'את האמא'? אני אומרת שכן, 'תרדי למטה ותסדרי את העניינים כי הבן שלך חולה ולא כשיר לצה"ל'. אני עדין לא מבינה מה קורה עם דוד? ביקשתי ממנה לעזוב אותי. הייתי בהלם. ומאותו הרגע מתחילה מסכת הטרדות, יום יום, שבוע שבוע, במשך כמה חודשים מתישים ומטרידים אותנו מהצבא.

''כל פעם נציגה אחרת ממקום אחר. הבן שלי פתאום לא אזרח ולא חייל, ויש חוסר ודאות מתסכל ואנחנו מבולבלים ולא מבינים כלום ואין עדיין תשובות סופיות מהרופאים".

שושנה מספרת שבכל יום הגיעו קצינים וביקשו ממנה שתחתום על שחרורו של דוד מצה''ל, והיא הרגישה שהצבא מבקש להסיר אחריות ממחלתו.

''בכל המצב של חוסר הוודאות רק היה חסר לנו כל בוקר לפגוש את קצינות ר"מ 2, קצינת נפגעים מהגדוד ועוד קצינה מטעם בריאות הנפש מגיעות בכל יום ומבקשות שנחתום על שחרור. הגענו למצב שאנחנו נועלים את הדלת כדי שלא יפריעו לטיפול בדוד. כל הקצינות והקצינים שהגיעו מטעם הצבא רצו דבר אחד, להסיר את האחריות של הצבא במהירות האפשרית ולתפוס אותנו במצב הכי חלש.

"ביקשו ממני לחתום על מסמכים שמוצאים את האחריות של צה"ל מדוד. באותו רגע אני מרגישה תחושה קשה. יש בי פצע שמדמם, הלב שלי נשפך עד עכשיו שהמעגל לא נסגר. אני שלחתי לצבא ילד בריא עם פרופיל 97 שמגיע לחידה מובחרת וברגע שהחייל חולה הצבא אומר 'דוד כבר לא כשיר אתם יכולים ללכת לכם לשלום'. איפה זה נשמע? יש לי עוד שלושה ילדים שלפני גיוס ואני לא יודעת איך אני שולחת אותם.

''הפכנו לחלקת אדמה מופקרת. אני הבטחתי לדוד דבר אחד - שאני לא אעבור לסדר היום עד שלא אמצה את הדין. עד שצה"ל לא ייקח אחריות. עד שיחזירו את הכבוד לדוד ויגלו את ההכרה בו כחייל וכחלל שנתן אמון במערכת, הגיע הזמן שצה"ל יעמוד לצידו" .

את מרגישה שהפקירו אתכם?

"זה עוול שאי אפשר להסביר, זה לא עוול לבן שלי אלא גם למשפחה ולכל אמא ששולחת את בנה לצבא".

ביקשתם לקבור את דוד בהר הרצל?

"כשדוד נפטר בדקנו אם אפשר לקבור בהר הרצל ואמרו לנו שהוא כבר לא חייל. הרגשתי שההפקרות ממשיכה. כאילו לא היה ולא נברא שהוא היה שדוד שירת כלוחם בצבא".

למרות התחושות הקשות, המשפחה הצמידה דגל ישראל לקברו של דדו בהר המנוחות, "זה הדגל שלנו והוא ימשיך להיות שלנו. נמשיך את המלחמה של דוד שהשאיר לנו את הכוח שהאמת תצא לאור. לפעמים אני מעדיפה להישאר ליד השיש במטבח ולא כאן ליד השיש בבית הקברות. אני מוצאת את דוד חי וקיים. כל יום אני חייה בין חלום למציאות. ושואלת את עצמי זה קרה לנו.

"דוד, אני בטוחה שאתה שומע אותי מלמעלה", אומרת האם בכאב. ''אני קוראת את השורות על המצבה וכולי סערת רגשות. איך היית אהוב למעלה ונחמד למטה, אוהב ה'. השארת צוואה לכולם בלי לכתוב צוואה. השארת לנו כח להשלים את המשימה.

''אני רוצה להאמין שנשיג את המטרה לא בשביל עוד חייל אחד אלא בשביל כל עם ישראל שיודע שצה"ל לא מפקיר שום חייל ובאמונה הזאת אני רוצה לגייס את האחים שלך בכוח שהשארת להם".

תגובת דובר צה״ל:
״לא ניתן להתייחס לפרטי המקרה מפאת סודיות רפואית. החלטת השחרור מצה״ל במקרים של מחלה קשה מתקבלת לאחר בחינת כל מקרה לגופו על פי המוגדר בחוק, וכאשר נמצא כי החייל אינו כשיר להמשך שירות בצה״ל.

''דוד אמסלם ז״ל קיבל עד לשחרורו מענה רפואי וליווי צמוד, וכאמור נפטר לאחר השירות. צה״ל משתתף בצער המשפחה״.

גורמים צבאיים מציינים כי ''‎החלטת השחרור מצה״ל מתבצעת על פי חוק מדינה הקובע את תהליך השחרור במקרים מסוג זה. לאחר השחרור במידה והוגשה תביעה למשרד הביטחון מוכר החייל לשנה אחת עד לבירור תביעתו לצורך טיפולים. דוד ז"ל הוכר זמנית למשך שנה ע"י משרד הביטחון לצורך טיפולים רפואיים''.