מי שאוהב את הארץ לא שורף אותה

סיון רהב מאיר בטור אישי על כאבם של חקלאי עוטף עזה שסובלים מעפיפוני הטרור. "למה לשרוף שדות שמישהו שתל והשקה?"

סיון רהב מאיר , כ"א בסיון תשע"ח

סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר
צילום: ללא קרדיט

מאות עפיפונים בוערים כבר נשלחו מעזה. אלפי דונמים ירוקים עלו באש. טרור כל כך פרימיטיבי, וכל כך מרגיז וכואב.

כבר בספר בראשית מופיע הפסוק הבא, על יצחק אבינו: "וְכָל הַבְּאֵרֹות אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו – סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר". כלומר, מישהו כבר טרח וחפר בארות, ובארות מים חיים מביאות ברכה לאזור כולו. כולם יכולים לשתות.

אז למה לסתום אותן ולמלא אותן עפר? למה לשרוף שדות שמישהו שתל והשקה? הרי מי שמשחית באר, יער או כביש – מזהם ופוגע גם בעצמו ובארצו (ורק בשבוע שעבר ירו פלסטינים פצמ"ר לעבר ישראל, והוא פגע בתחנה שמספקת חשמל אליהם, לעזה).

רבי דוד קימחי, המכונה הרד"ק, כתב לפני 800 שנה מה חשבו לעצמם הפלישתים: "כי אמרו: גם לו גם לנו לא יהיה". כלומר, לא אכפת לנו להיפגע, אם רק נפגע גם בכם. התפיסה הזו, של חוסר רצון לפרוח ביחד במרחב הזה, נמשכת לצערנו גם היום.

התשובה שלנו מופיעה בפרשת השבוע: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹוד מְאֹוד", מכריזה הפרשה, ומזכירה לנו שזוהי "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". זו תשובה של אופטימיות, בנייה, מסירות ופיתוח מתוך ההרס. הפסוקים מספרים כיצד יצחק אבינו שב וחפר את הבארות שנסתמו, כדי ששוב ישאבו מהן מים.

גם חקלאי עוטף-עזה קמים כל בוקר לאחרונה וחושבים איך להפוך את השחור-שחור – לירוק.

מתוך דף הפייסבוק של סיון רהב מאיר