לא שווה שישיקיעו בך?

אחינועם אוהבת להשקיע בדייטים אך מתאכזבת כל פעם שזה לא הדדי. נחמה ביטקובר בסיפור ועצה לעידוד הדדיות בפגישות.

נחמה ביטקובר , כ"ב בסיון תשע"ח

מחכה לאהבה
מחכה לאהבה
צילום: ISTOCK

"שלום, אני מדבר עם אחינועם?"

"נכון. יוני?"

"כן. מה שלומך?"

"טוב, ב"ה. מה איתך?"

"ישתבח הבורא, אני מעולה. אז ניפגש?"

"בשמחה".

איכשהו, כמעט תמיד היא זאת שמגיעה לבחור בדייט הראשון, וגם השני.

נכון שהיא לומדת בבאר שבע, אבל זה כבר לא מקום כל כך נידח, והיה אפשר להיפגש איפשהו באמצע...

נו, טוב. היא די בסדר עם נסיעות. יש לה זמן לחשוב בשקט.

האוטובוס נכנס לתחנה המרכזית בירושלים. אחינועם יורדת מהאוטובוס, ממצמצת קצת אחרי הנסיעה הארוכה. יש לה עוד 20 דקות עד הפגישה. היא יכולה להספיק לשתות משהו ולהסתדר קצת. בכל זאת היא אחרי כמעט שעתיים של נסיעה באוטובוס.

"סליחה, את אחינועם?"

היא מסתובבת ורואה בחור גבוה.

"כן. יוני?"

"נכון." הוא מחייך.

היא לא חשבה שהוא כל-כך גבוה.

"אני יודע שהקדמתי, אבל אם גם את כבר פה, אז אולי פשוט נתחיל...?"

"אוקיי." אחינועם מקוה שהתסרוקת שלה לא נהרסה יותר מידי באוטובוס. "אני רק רוצה לקנות לעצמי איזה בקבוק שתיה רגע, טוב?"

"אחלה. אני אבוא איתך.."

אחינועם ויוני עולים לקומה השניה. "סליחה, אפשר בבקשה בקבוק של מיץ אגסים?"

"אחד?" שואל המוכר.

"אתה יודע מה, שיהיה שניים.."

אחינועם משלמת ומושיטה בקבוק אחד ליוני.

"תודה" הוא מחייך.

הם מתיישבים ליד אחד השולחנות.

באוטובוס חזרה היא מקבלת הודעה מיוני,

"שלום אחינועם, שמחתי מאוד לפגוש אותך, ואשמח שניפגש שוב. לילה טוב".

גם היא תשמח.

הפעם הם נפגשים בגן הוורדים.

אחינועם הכינה במיוחד בדירה עוגיות שוקולד מעולות, עם אבקת סוכר למעלה, וארזה בקופסה יפה. עוגיות הופכות שתיקות מביכות למביכות פחות, וגם זה יותר נעים. היא אוהבת להשקיע בקשרים שלה. לפנק.

היא שוב מקדימה קצת.

שלוש דקות לפני הזמן היא מקבלת הודעה מיוני. "אני מאחר. התעכבתי פה בעבודה. מצטער."

אחינועם מושכת בכתפיה, מחפשת ספסל, ומחכה.

חצי שעה מאוחר יותר, יוני מגיע בצעד נינוח.

"הי אחינועם, מצטער על האיחור."

בהודעה בדרך הביתה כתב לה יוני " תודה על העוגיות המעולות! היה כיף להיפגש. נדבר."

בערב למחרת מצלצל הטלפון של אחינועם.

"שלום אחינועם, איך עבר עליך היום?"

"טוב, ב"ה! איך היה לך?"

"ב"ה, ב"ה. נו אז ניפגש שוב ביום ראשון?"

"אני ממש אשמח להיפגש! אבל יש לי מבחן ענקי ביום שני. תוכל אולי לבוא הפעם אלי? כדי שאספיק ללמוד אליו?"

"אממ.. יהיה לי קצת קשה עם הנסיעה. טוב, אז אולי לקראת סוף השבוע... נדבר כבר... לילה טוב"

אחינועם מסתכלת על הטלפון, מצפה שיוני יתקשר ויגיד שבעצם כן, והיא כבר נסעה עד אליו פעמיים, והוא ממש מעריך את זה. אבל המסך נשאר שחור ודומם.

דחף פתאומי עולה באחינועם להשליך את הטלפון, אבל במקום זה היא מוצאת את עצמה משוטטת ברשימת אנשי הקשר שלה.

חגית.

הן ניהלו שעות של שיחות על דייטים כושלים, ופרקו תסכולים זו על זו, עד שבשעה טובה לפני כמה חודשים חגית התחתנה. אחינועם ליוותה אותה, כמובן, וגם הבריזה מהלימודים לכמה ימים כדי לעזור בהכנות.

אחינועם לוחצת על הצלמית של הטלפון על המסך.

לא בטוח שחגית תענה…

הן לא דיברו כמעט חודש…

ועכשיו כבר כמעט אחת-עשרה. חגית תמיד היתה מאלו שאמנם קמות בארבע בבוקר, אבל המחיר הוא קריסה בלתי נמנעת כבר בעשר וחצי.

אני חייבת שהיא תהיה בשבילי, כמו שאני הייתי בשבילה. חושבת אחינועם.

חגית עונה. יש לה מזל.

"הי אחייוש, מה שלומך?"

"חגית! איזו הקלה שאת עונה לי…"

"ממש השגחה, באמת. אני לא יודעת איך זה קרה לי, אבל נרדמתי בארבע אחר הצהריים על העבודה שאני צריכה להגיש, ועכשיו אני לא מצליחה לישון. טוב, אני כן יודעת איך. זו עבודה ממש משעממת. אבל זה מאחורי… מה קורה איתך? לא דיברנו שנים!!"

"אוף, חגית, אני חייבת לספר לך. אני יוצאת עכשיו עם איזה מישהו, שהוא באמת סבבה והכל. וכבר נסעתי אליו פעמיים, ויש לי מבחן שבוע הבא, וביקשתי שהפעם הוא יבוא… ו..והוא אמר שהוא לא יכול ושנדבר".

הקול של אחינועם נסדק קצת. אבל היא בולעת את הדמעות וממשיכה לדבר.

"זה לא בדיוק שהוא אמר לי לא. כי הוא לא אמר לא. זה יותר משהו כמו- את לא שווה שישקיעו בך את הנסיעה. אם את באה עד אלי, ונחמדה וזה, ועוד מביאה עוגיות, לא אכפת לי לשרוף עליך איזה שעתיים. אבל להשקיע?! בך?! לא נראה לי… והתחושה הזו- הרבה יותר גרועה מ'לא' פשוט".

דמעה סוררת מתגלגלת מזוית העין.

ואחריה עוד אחת. ועוד אחת.

אחינועם מוותרת על הניסיון לעצור אותן.

"למה זה תמיד קורה לי? זה היה ככה גם בפעם שעברה, עם שמוליק. לא חושבת שסיפרתי לך על זה. מה לא עשיתי בשבילו? עזרתי לאח הקטן שלו מלא בשיעורי בית. שעות ישבתי איתו. אפילו נסעתי איתו לבקר את הדודה-רבא שלו שגרה במטולה, באוטו של ההורים שלי, ומי את חושבת שילם על הדלק? לא שזו הנקודה אבל.. הוא אמר לי תודה, וכמה אני מיוחדת. אבל קצת אחר כך, ביקשתי שיבוא איתי לדואר, והוא אמר שהוא ממהר, ושאין לו זמן.

וההוא מלפני שנה… זה היה השיא. נפגשנו רק שלוש פעמים, וכבר ידעתי שיש לו יום הולדת. וקניתי בלונים ואפיתי עוגה שווה, אפילו קניתי לו מתנה קטנה. וחצי שנה אחר כך- עדיין יצאנו. וכל כך קיוויתי שזהו- זה הוא. והיה לי יום הולדת, ואפילו הזכרתי לו בשבוע קודם, כי אומרים שבנים לא זוכרים דברים כאלה, והוא פשוט התעלם. לא שכח. התעלם. ושאלתי אותו- 'אתה זוכר שיש לי יום הולדת?' והוא אמר לי 'כן, אבל לא הצלחתי לחשוב על משהו'."

"מה יש כאן לחשוב? אני רק רוצה קצת יחס! האלו, אנחנו יוצאים כבר חצי שנה. לא צריך לארגן הפקה. אני אסתפק בעוגה קנויה מהסופר ודף שכתוב עליו 'מזל טוב, אחינועם'.

נמאס לי! אני לא יכולה ככה יותר!

אני משקיעה ומשקיעה! נותנת את כל-כולי! והם שמים עלי פס. לא מעריכים בכלל! לא משקיעים אפילו טיפ-טיפה בחזרה"

אחינועם משתנקת. מנסה לבלוע את הרוק ואת הזעם שהתכדרר בגרונה.

"אני לא מבינה. למה זה קורה לי שוב ושוב? אני ממש משקיעה בקשר... לא באגרסיביות, אבל שירגיש, שאכפת לי, שאני פה בשבילו... נוסעת, מתקשרת, שולחת הודעות, קונה מתנה קטנה ליום ההולדת, זוכרת כשיש לו מבחן... וברגע שלי קצת קשה, כשאני לא יכולה להגיע. כשאני צריכה קצת יותר תשומת לב או עזרה... אז בדרך כלל, שם זה נגמר... למה?"

********************

אוףףף מעצבן. זו התחושה שיוצאת מסיפור כזה. ואיזה מגעיל היוני הזה! למה הם מתנהגים ככה! למה הוא לא משקיע! זו התחושה שלנו בטבעיות.

הייתי רוצה לדבר קצת על מערכתיות ביחסים.

מכירות את אלו שהן תמיד הנותנות? תמיד המסכנות? תמיד המושיעות?

לא באופן בוטה. בעדינות. אבל יש איזה כסא, שכאילו תמיד שמור לי בקשר.

אז אפשר להאשים את הצד השני, למה לא. זה תמיד נחמד ומשחרר קיטור. (ובינינו, ברור שלא פעם יש סיטואציות שהם באמת מתנהגים לא משהו!)

אבל אחרי שסיימנו לקטר, אני תכל'ס זו שנתקעת עם התוצאות של זה. נכון?

אם נשים לב, נגלה שמול כל ''מסתדרת'' עומד בדרך כלל מישהו לא מסתדר…

מול כל מושיעה… עומד מישהו שצריך להציל.

מול כל משקיענית ולוקחת אחריות עומד מישהו שקצת שומט אותה.

נשמע מוכר?

הזיהוי של המערכתיות הזו הוא כבר המון, ומקדם ממש. להבין מה התפקיד של מי בקשר.

ואז?

מנסים לשחק קצת משחק הכסאות. לשבת לא על הכסא שלי, אלא על כסא אחר. לפחות לנסות. ברור שזה לא ילך מייד. הצד השני רגיל שלא ככה משחקים אז הגיוני שיקח טיפה'לה זמן עד שזה יצליח. בסדר. יש לנו זמן.

לנסות לגוון בתפקידים... להרשות לעצמי להיות לא רק ''האחראית'' ו''האכפתית'', מותר לי לפעמים להיות זאת שצריך להציל כי היא נתקעה או ה''מקבלת'' - מתוך אמון שאני ראויה לזה…

"הי יוני, אני ממש רוצה שניפגש, ואעריך את זה אם תוכל לבוא הפעם אלי..."

לפעמים אפשר לזהות את הנקודה ולהתגבר עליה לבד, ולפעמים בשביל ליצור שינוי במערכתיות כזו, לגיטימי ממש להעזר באימון הרגשי.

הכותבת היא ראש מכון עומק הקשר - מכון העוסק באימון וליווי בנות לקראת זוגיות מאושרת.