מה שאסור למרגלים לשכוח

פרשת המרגלים מפגישה בין העיניים הרגילות שמבינות שקטן לא ינצח את הגדול ולכן 'לא נוכל', לבין עיניים בעלות מבט עמוק הרבה יותר.

שמעון כהן , כ"ה בסיון תשע"ח

אסור למרגל לשכוח
אסור למרגל לשכוח
צילום: ISTOCK



טוען....

את כל הוויכוח בין כלב ויהושע למרגלים ניתן לסכם במילים אחדות: האם 'יכול נוכל' או 'לא נוכל'. כלב ויהושע משתיקים את קולות המרגלים ואומרים שיכול נוכל לה והקטן ינצח את הגדול.

ולמעשה, כל סיפורו של עם ישראל הוא סיפור ניצחונו של הקטן על הגדול, ועולה השאלה איך באמת יכול הקטן לנצח את הגדול בניגוד לכל היגיון רציונלי.

בעולמנו ניתנה לנו האפשרות להיערך להשתדל ולהתכונן למהלכים שונים, אבל לא פעם אנחנו נשאבים להכנות הללו, לרצון לקבל לידינו את השליטה. מתוך כך אנחנו מרגישים גאווה וחשש מכישלון, אבל עלינו לזכור שאנחנו לא לבד בעולם. אנחנו שותפים.

את יומנו עלינו "לחלק לשניים", ההשתדלות שלי והמעש של הקב"ה. במסירות נפש אני פותח פתח אבל התוצאה תלויה ברבש"ע. לעיתים כאשר אדם מטמיע את עצמו בכל ההכנות הצבאיות הוא אינו חש היכן נכנס לתמונה זו ריבונו של עולם. אני לוקח סיכונים, שולח מרגלים ויוצא לקרב, איך אני זוכר שה' איתי? הרי אין סביבי מלאכים, ואכן החלק של הקב"ה הוא נסתר ולא נגלה.

י' קטנה מתווספת לשמו של יהושע כחלק מההכנות המבצעיות, יה יושיעך מעצת מרגלים, יושיעך מעצה רעה שאינה מכניסה את הנוכחות האלוקית לחיינו, ששוכחת שהקב"ה הוא המברך את מעשה ידינו, ובתחושה כזו הפחד נכנס ללב כי הקטן חש בודד בהתמודדותו מול הגדול ממנו.

הדרך הקלה להתמודדות עם הבלבול היא לבצע הפרדה - או לומר שכוחי ועוצם ידי או להמתין לגאולה השלמה שתבוא ממקור עליון. לעומת זאת קשה הרבה יותר לשלב ולקחת אחריות על החיים מתוך הבנה שהקב"ה הוא המברך את תעוזתנו, את צבאנו, פרנסתנו וכו'.

ארבעים שנה לאחר מכן יהושע עצמו שולח מרגלים, כאילו אינו זוכר את לקח פרשת המרגלים הראשונה. אך יש הבדל בין המרגלים של פרשתנו למרגלים שיבואו בעוד ארבעים שנה:

יהושע שולח שני מרגלים חרש ועל כך דרשו חז"ל 'חרס' שהיא הטכנולוגיה הקרובה ביותר לאדם, טכנולוגיה פשוטה שאינה מבלבלת, ומתוך המקום הזה שאינו מתבלבל בתפקידם כשליחים יוצאים המרגלים, מתוך ההבנה שהם שליחים שנשלחו על ידי שולח. הדברים אינם נתונים אך ורק בידיהם שלהם.

גם אנחנו, כמו המרגלים, יורדים אל העולם ונטמעים באוכלוסייה שבו, אבל לרגע אין אנו שוכחים את היותנו שליחיו של שולח ועלינו לבצע שליחות.

אצל המרגלים מופיעה המילה 'לתור'. התייר שתר מתבונן מתוך שיפוטיות וללא מחויבות משלו. לנו אסור לתור 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'. לשליח אסור לשכוח את המשלח ואת השליחות והקטן מתגבר על הפחד כי האל הגדול הגיבור והנורא בקרבו והוא ששלח אותו לשליחות גדולה.

כמו הקושי של שילוב האדם והבורא יש קושי לשלב בין הגשמי לרוחני. על הברכה 'ומפליא לעשות' מסביר השולחן הרוח שהפלא הוא שקושר רוחני וגשמי וקשירה זו אינה ברורה ואינה מובנת. איך הרוחני קשור לגשמי? יש לכך ביטויים שונים בדתות שונות, אולם בעם ישראל הקשר הזה בא לידי ביטוי בשתי מילים – 'ארץ ישראל'.

ארץ ישראל קושרת רוח וגשמיות. איך יתכן שאומה שתכליתה לתקן עולם עוסקת בכלכלה ובצבא, בונה בתים וסוללת כבישים ולכאורה איזה תיקון עולם יש בכך?

מובא בחז"ל שאמירה זו היא היצר הרע שמרקד בין הצדיקים והוא שהפיל את המרגלים. עם ישראל בא לידי ביטוי מלא דרך המקום הזה שנקרא ארץ ישראל. כמו שזן ענבים בא לידי ביטוי דווקא במקום מסוים כך עם ישראל בארצו.

את החיבור הזה קשה להבין את זה בעיניים ארציות כי לכאורה כל המקומות שווים. קשה להבין את משמעות המקום והפיזיות, אבל שלוש פעמים בשנה אנחנו עוזבים את המקום הפרטי, את הבית והמעמד ועולים לרגל אל המקום המגדיר את המקום. ארץ ישראל היא המגדירה את הזמן והכול התחיל בה. כדי לראות את הגודל שבקוטן בארץ הקטנה פיזית והעצומה מהבחינה הפנימית צריך מבט גדול ולא מבט רגיל.