בשבע מהדורה דיגיטלית

מציון תצא אמירה ישראלית

ירושלים של העשור האחרון גיבשה זהות מיוחדת שמצליחה לאט לאט ליצור פסיפס אמיתי ממגוון תושביה, ולהוות אלטרנטיבה תרבותית אמיתית לת"א

מנדי גרוזמן , כ"ד בסיון תשע"ח

מנדי גרוזמן
מנדי גרוזמן
צילום: מירי שמעונוביץ

ירושלים מצויה בעיצומה של מערכת בחירות. גם פתח תקווה וגבעתיים, אבל את מי מעניינות פתח תקווה וגבעתיים.

אחרי עשור שניר ברקת עמד בראשות בירתנו הנצחית, התפנה חלל ורבים החלו ללטוש עיניים לתפקיד. השיח הנוכחי נע בין טענה כי עם כל הכבוד למרכזיות של ירושלים בחיי האומה, מדובר בעיר שבה מתגוררים בני אדם והיא נדרשת למנהל שידאג לניקיון רחובותיה, לבניית דירותיה ולפריחת עסקיה, ובין טענה כי היא איננה רשות מוניציפלית והיא ראויה גם לדמות פוליטית בכירה, או כזה שזה עתה בא אליה. כתושב ירושלים כמה שנים טובות, שמעורב עד צוואר בחיי התרבות העירוניים ובקשרים עם הכוחות השונים הפועלים בתוכה, המחשבה שכביכול מרכזיותה של ירושלים וענייניה השוטפים הם שני תחומים נפרדים, נראית לי מעוותת לחלוטין.

אבל קודם כול, קצת אופטימיות: בכל הנוגע לבשורה התרבותית והחברתית של ירושלים, העשור האחרון הפתיע לטובה. קודם לכן הצעירים החילונים ניסו להפוך אותה לתאומת תל אביב, ואילו החרדים ביקשו להדגיש את ירושלים של מעלה וטשטשו את קיומה של ירושלים של מטה. שני שינויים בולטים התרחשו בשנים האחרונות. מנהיגי הצעירים החילונים הבינו שירושלים לעולם לא תהפוך לתל אביב, אבל יותר מזה הם הבינו שהם עצמם לא יהיו מעוניינים בה אם תהפוך לכזו. לא לחינם הם בחרו לוותר על החיים התוססים בעיר ללא הפסקה וקבעו את מושבם בירושלים.

מהצד השני בחברה החרדית התפתחה קבוצה גדולה מאוד של צעירים חרדים שמתחו מעט את הגבולות, והחלו ליטול חלק מרכזי בהווי הכללי של ירושלים. הם החלו ללמוד באוניברסיטה העברית ולהתיישב על כוס בירה כשרה במרכז העיר. בין לבין היוצאים בשאלה, שבעבר חיפשו לברוח הכי רחוק מירושלים וקבעו את בירתם בתל אביב, הבינו שירושלים של היום היא המקום הכי נכון בשבילם.

ירושלים תמיד התגאתה בפסיפס המגוון של תושביה, חילונים לצד חרדים לצד ערבים, אבל זו הייתה גאווה חלולה. השבטים השונים בירושלים התגוררו כולם בשטח השיפוט שלה, אבל לא התחככו זה בזה, ולא יצרו יחד שום דבר משותף. היום יש לירושלים בהחלט מה להתגאות. את החבורות שיושבים בה יחד בקבוצות כתיבה, בסדנאות יצירה, בגיבוש מיזמים ובהפקת אירועים, לא רואים בשום עיר אחרת. היושבים בחבורות הללו הם אומנם לא מליבת החרדיות וגם לא מליבת החילוניות, אבל הם יוצרים אווירה שמשפיעה גם על המעגלים הפנימיים יותר, כאן ושם. עוד רחוקה הדרך, אבל ירושלים מתחילה לתת פייט ולהוות אלטרנטיבה אמיתית לתל אביב. כי מציון תצא אמירה ישראלית אחרת.

הפריחה התרבותית לא באה על חשבון שיפור שכונות העיר ודאגה לחיי המשפחות המתגוררות בה, בדיוק להפך. עיר כמו ירושלים תצמח רק אם למספיק גורמים יהיה עניין להשקיע בה, והם יראו ערך בהשקעה בה אם הם יראו בירושלים את הדבר הבא. אם תרצו, כתיבה של טקסט טוב ושונה במרכז ירושלים מביאה במישרין לאיסוף זבל בקטמונים וברחוב שרי ישראל.

הפיכתה של ירושלים לקולית ומגניבה היא אינטרס לאומי. שינוי השיח בישראל לא יבוא רק מהשתלבות במוקדי הכוח התרבותיים והתקשורתיים. רוח צריכה חומר, וגם תרבות צריכה שטח אדמה כדי לצמוח. הסופרים בירושלים כותבים אחרת מהסופרים התל-אביביים, אנשי הקולנוע שלה מביאים פריים-טיים אחר, המוזיקאים משמיעים מנגינות אחרות. עספור, שטיסל ושבאבניקים, שלוש מהסדרות האהובות של העשור, צולמו כולן בירושלים, ולא לחינם. כל צעיר חילוני עם נטיות אומנותיות שיבחר לבלות את מיטב שנותיו בין הרי יהודה הוא ניצחון קטן במלחמה להשמעת קולות מושתקים. לא צריך שישתנה, רק שיחצה את גשר המיתרים וישכור דירה. אני באמת מאמין שירושלים תעשה את שלה ותוסיף ליצירתו העתידית נופך אחר.

ביום שישי שעבר פגשתי את עופר ברקוביץ' בדרכו חזרה מהשוק עם שקיות מצרכים לקראת שבת. "שתדע לך שאתה ויוסי דייטש הרבה יותר דומים ממה שאתם שונים", אמרתי לו. ברקוביץ' הוא הצעיר החילוני המבטיח שרץ לראשות העיר. דייטש מסתמן כמועמד החרדי. שניהם אנשי ירושלים, שמעורים היטב בחיי העיר. רחוב יפו חוצה בין דירתו של ברקוביץ' ובין דירתו של דייטש, אבל שבילי שוק מחנה יהודה, המרכז המחבר, נהירים לשניהם. דייטש, שהחל את דרכו כעוזרו של סגן שר החינוך מאיר פרוש, ניהל את קרן קמ"ח, שסייעה כלכלית לעשרות אלפי סטודנטים חרדים. ברקוביץ' הפך את רוחה של מפלגת התעוררות והנהיג מדיניות שרואה בעובדה שירושלים איננה תל אביב מעלה ולא חיסרון. בקיצור, שניהם ירושלמים שמחוברים לרוח המיוחדת הזאת שירושלים תפסה בעשור האחרון. שאר המועמדים, איך נאמר זאת, קצת פחות.

לתגובות: mmgruzman@gmail.com