בשבע מהדורה דיגיטלית

ספרים מפוספסים

בעברית ובאנגלית, יש ספרים מקסימים שחמקו איכשהו מתחת לרדאר, וחבל שכך

אסתי רמתי , כ"ד בסיון תשע"ח

ספרים מפוספסים
ספרים מפוספסים
איור: עדי דוד

אני לא יכולה לראות ערימת ספרים זרוקים בלי לנבור בהם. בתודעה שלי ספר זה דבר כמעט חי, עולם שלם שרק במקרה נראה כמו אוסף דפים מודפסים עם כריכה.

איך אפשר להשליך ככה סתם את החלומות והמחשבות והיגיעה שהולידו ספר? אבל גם אני יודעת שעם כל הרומנטיזציה, לפעמים אין ברירה. המדפים בבית מפוצצים בחומר קריאה שאף אחד לא קרא ולא יקרא, ואין מקום לשים סיכה. בלית ברירה השקיות מתמלאות, המדפים קצת נושמים לרווחה, והספרים מוצאים את דרכם לערימת הפקר ליד הצפרדע היישובית. הבעיה היא שבדרך אני עוברת ליד הערימות שהשאירו השכנים, מתלהבת מהזבל שלהם ומאמצת ספר או שניים או שלושה.

ולפעמים לא מדובר בערימות קטנות: בערב פסח בשנה שעברה מישהו השאיר אוצר עצום של שקים וארגזים עמוסים בפתח הספרייה הציבורית. "קחי מה שאת רוצה", אמרה לי הספרנית, "זרקו לנו את זה כאן בלי לשאול אותנו, ואין לנו מקום בספרייה. מה שלא ייקחו ילך למחזור".

למרות שהיו לי אי אלו דברים אחרים לעשות בערב פסח, לא יכולתי להתאפק. עטתי על הערמות כמוצאת שלל רב, ואכן מצאתי שלל רב. הספרים היו באנגלית, שהיא שפת הקריאה שלי, וכנראה שהגיעו מביתו של חובב קריאה מושבע ואנין טעם. או לפחות עם טעם דומה לשלי. לקחתי מכל הבא ליד והתרגשתי כאילו זכיתי בפיס.

חלק מהספרים שלקחתי היו ספרים ששמעתי עליהם ולא יצא לי לקרוא, וחלקם היו של סופרים שאהובים עליי. אבל דווקא את הספר שהכי נהניתי ממנו לקחתי על עיוור, בגלל השם והתמונה על הכריכה, שעשו לי משהו בלב. שמו היה 'Dandelion Wine' (יין שן ארי) - חוויות הילדות של סופר אלמוני בשם ריי ברדבורי.

מה אני אגיד לכם? קראתי הרבה מאוד ספרים בחיי, אבל הכתיבה של ברדבורי השאירה אותי די פעורת פה. החל מההקדמה מלאת הדמיון והתיאורים הנפלאים ודרך הסיפורים, שכמעט כל אחד מהם היה פנינה אמיתית, נוגעת, מעוררת מחשבה, אנושית ומצחיקה או צובטת בלב. רפרוף קצר בוויקיפדיה גילה לי שהעובדה שלא שמעתי על ברדבורי לא מנעה ממנו לחבר עשרות רומנים, מאות ספורים קצרים, מחזות, תסריטים ועוד. הוא גם זכה ברשימה ארוכה של פרסים נכבדים, ונחשב לאחד הסופרים המשמעותיים בארצות הברית, במיוחד בתחום המדע הבדיוני. בשבילי זאת הייתה התאהבות ספרותית של אמצע החיים, ומיד חזרתי לנבור בשקים שעדיין ישבו בפתח הספרייה כדי לקחת ספרים נוספים שלו.

כאמור, ברדבורי כותב הרבה סיפורי מדע בדיוני, והם קצת מלחיצים ומפחידים בהתאם לז'אנר. די מדהים לקרוא סיפורים שנכתבו בשנות החמישים של המאה הקודמת, לפני שהיה אפילו מחשב, אשר מתארים כל כך במדויק את השעבוד של האדם המודרני לטכנולוגיה. מוזר גם שהוא כמעט לא תורגם לעברית. מכל הכתיבה הנהדרת והענפה שלו, העם היושב בציון יכול לקרוא רק את 'פרנהייט 451' ו'רשימות מהמאדים'. פספוס אמיתי, לדעתי. מתרגמים, לתשומת ליבכם.

חסידים ואנשי מעשה

ויש גם ספרים מקסימים בעברית שנראה לי שאיכשהו חמקו מתחת לרדאר. את ספרי היהדות של הרב אליהו כי טוב, במיוחד ספר התודעה, אני מתארת לעצמי שרובכם מכירים. מדובר בספר בסיס למי שרוצה להכיר מושגי יסוד שקשורים לחגי ישראל. אבל אם תקראו את הפרק על רות ודוד תקבלו טעימה מהכתיבה הספרותית המופלאה שלו, כתיבה שתמצאו בסדרה 'חסידים ואנשי מעשה'.

'חסידים ואנשי מעשה' הוא אוסף סיפורים על דמויות כגון הרבי מקוצק, רבי משה ליב ססובר, הרוז'ינר ועוד. ולא מדובר כאן במעשיות חסידיות סטנדרטיות, אלא ביצירה ספרותית של תלמיד חכם שפשוט יודע לכתוב. רציתי להביא לכם דוגמה, אבל כשניסיתי למצוא אותו במדפי הספרים הפזורים בבית, גיליתי שהוא נעלם. יש לי איזה זיכרון עמום של חברה עלומה שהגיעה לבקר ולקחה אותו בהשאלה... אז חברתי, אם אני צודקת, ואם את קוראת את הטור הזה, אשמח לקבל את סיפורי החסידים שלי בחזרה.

לתשומת לב משטרת התנועה

אני לא ממש מכירה את אזור בנימין, אבל השבוע יצא לי לנסוע שם בשעת לילה מאוחרת, וכשהגעתי הביתה בריאה ושלמה תהיתי אם לא הייתי צריכה לברך הגומל. אצלנו בשומרון אני נתקלת מדי פעם בחוסר זהירות מופלגת של בני דודינו (בלשון המעטה) אבל מסתבר שזה בקטנה. הנסיעה הלילית בכביש 60 הפכה לי את הבטן כמו רכיבה ברכבת הרים. במשך נסיעה של אולי עשר דקות, לא פחות מחמש מכוניות פלשתיניות עקפו אותנו במהירות מטורפת לחלוטין, כשהן חוצות פסים לבנים על שמאל ועל ימין (טוב, בעיקר על שמאל) בשתיים מהעקיפות האלה, סנטימטרים ספורים הפרידו בינן ובין המכונית שבאה מולן. אני לא יודעת אם זה תמיד ככה או שסתם נפלנו על לילה משוגע במיוחד, אבל אולי כדאי שבכביש הפרוע הזה מישהו יציב ניידת או שתיים או שלוש, לפחות עד שהחבר'ה יגמרו עם החינגות של הרמדאן.

חלילה

לא התכוונתי בטור הקודם לומר שלמחמירים בפסיקה אין עין טובה. לא התכוונתי לפסוק הלכה ולומר שקולולם כזה או אחר הוא מותר או אסור או בדיעבד. לא התכוונתי להעביר ביקורת על כלל החרד"לים באשר הם. זה רק שכשאני מנסה לתמצת רעיון טיפה מורכב לשבעה משפטים זה לא תמיד מצליח לי. אז מה כן התכוונתי להגיד? בעזרת ה' בהזדמנות אחרת. אין מצב שאני מבהירה את עצמי בשלוש המילים שנותרו לי.

לתגובות: eramati@gmail.com