בשבע מהדורה דיגיטלית

בית ומדרש

הרב רונן וגלית טמיר בנו את עצמם מחדש מכל אתגר שחוו.

חגית רוזנבאום , כ"ד בסיון תשע"ח | עודכן: 14:31

"אנחנו אומרים את הדברים כמו שהם, לא מחפשים להיות פוטוגניים". הרב רונן וגלית טמיר
"אנחנו אומרים את הדברים כמו שהם, לא מחפשים להיות פוטוגניים". הרב רונן וגלית טמיר
צילום: מרים פייגא בונימוביץ

"מה, אני?" זו הייתה השאלה הראשונה ששאל הרב רונן טמיר כשראש הישיבה הטיל עליו את המשימה.

הוא היה אברך עדין ושקט בן 27 בישיבת ההסדר בשילה, כשרבו הרב מיכאל ברום הגה את המיזם הבא שלו, והחליט שדווקא הוא המתאים ביותר לתפקיד. "בדיוק סיימתי להיות ר"מ שיעור ב' בישיבה והחבר'ה התגייסו לצבא. חשבתי לחזור להיות אברך, אבל הרב ברום אמר: לא. אולי נקים משהו".

מבין הרעיונות שעלו, הפור נפל על הקמת מדרשה לבנות ביישוב הסמוך שבות רחל, שהרב טמיר ומשפחתו היו ממייסדיו. "מי שהלך אז להקים מדרשות היו חבר'ה מגניבים כאלה, קומונרים, מנגנים. אני לא כזה. אני ביישן באופי שלי. חשבתי שאני לא מתאים, מי תבוא למדרשה הזאת?".

18 שנה קדימה, וסימני השאלה התפוגגו מול העובדות בשטח. בית המדרש של מדרשת 'בינת' בשבות רחל הומה מקרוב למאה תלמידות שממלאות אותו. הקמפוס הירוק שמולו משתרעים מרחבי גוש שילה כולל כמה אולמות לימוד ופנימיות. במסלולים השונים שמציעה המדרשה אפשר לפגוש בנות החל מגיל בת מצווה ועד לסטודנטיות ונשים נשואות (גילוי נאות: כותבת שורות אלו נמנית על צוות המלמדים במדרשה). מאחורי כל המפעל הזה עומדים הרב טמיר ורעייתו גלית, ובמידה לא מבוטלת גם תשעת ילדיהם.

הרב טמיר (46) עדיין לא הפך להיות טיפוס של "קומונר" או "אחד שמנגן", אדרבה – הוא מקפיד להציב גבולות ברורים מול התלמידות. למרות ואולי דווקא בגלל הגישה הזאת, התלמידות וגם הבוגרות מדברות עליו גם שנים אחר כך בהערכה גלויה. "נושא הגבולות תבע ממני הרבה", הוא מספר. "אני זוכר איך פעם חבר טוב שלי נסע איתנו ואמר שהוא מתפלא, הוא לא מכיר אותי ככה, עם הקשיחות הזאת", הוא מחייך. מקרה שחרות אצלו במיוחד, ואפילו קצת קשה לו להעלות אותו על דל שפתיו, היה כאשר שמע שתלמידה אמרה לחברתה ש"הרב חמוד". "אמרתי: אם אני שומע עוד פעם אחת דבר כזה, אני לא אהיה פה יותר. אין אצלנו דבר כזה", הבהיר לבנות במלוא החומרה.

הקפדה נוספת נבנתה אצלו בהדרגה. בתחילת הדרך הוא בירר את ההלכה לגבי שירה עם הבנות בשולחן שבת. "שמעתי תשובות כמו 'אין לך ברירה, זה עת לעשות לה''. הבן הבכור שלי היה אז בן שמונה. היינו יושבים בסעודות שבת במדרשה וסיכמנו ששנינו נצעק ביחד את הזמירות כדי שלא נשמע את הבנות. בסוף השנה החלטנו להפסיק עם המשחק הזה. הן לא צריכות אותי בשביל לשיר. אני יוצא החוצה והן יכולות לשיר ולרקוד בחופשיות. אף אחת לא ברחה מהמדרשה בגלל זה. אני לא מחפש להיות פוטוגני".

הסיפור מגלגל אותו לזיכרון נוסף, מכנס ראשי מדרשות שנערך לפני כמה שנים, על רקע משבר הרשמה למדרשות. "ישבו וחשבו שם מה לעשות, ועשו סבב בין כולם לשמוע רעיונות. שאלו אותי מה הקו האדום שלי, ואמרתי: אני לא מוכן לשקר בשביל זה, למצוא חן ולומר דבר שאני לא מאמין בו".

אילו דברים למשל אתה עושה במדרשה שעלולים לא למצוא חן בעיני הבנות?

"למשל לדבר על הלכות צניעות. זה נושא טעון, הוא לא מוצא חן בעיני הבנות. יש מקומות שלומדים בהם את מחשבת הצניעות. אנחנו עוסקים כמובן גם בזה, אבל גם לומדים את ההלכות עצמן. אומרים את הדברים כמו שהם, גם כשהם פחות נעימים לאוזן".

על רצף האג'נדות של עולם המדרשות לבנות, איפה אתה ממקם את עצמך?

"כשהקמנו את המדרשה היו מצד אחד את המקומות היותר למדניים, שכליים, פמיניסטיים, ומן הקצה השני היו את המקומות הרוחניקים. אנחנו רצינו משהו שמשלב בין שניהם: ללמוד ממש ברצינות ולהיות גם עובדי ה', להתרגש ולשמוח – אבל מלימוד. למדתי את זה מרבותיי בישיבת שילה, הרב ברום והרב וינר – להתרגש מתורה. לכן, בשונה מהדימוי שאולי נוצר לנו, כבר מההתחלה ייסדנו שיעור גמרא במערכת השיעורים. זה פלא, להיות עמוק וחכם וגם נרגש מזה מאוד".

על רקע הקולות של אותם בתי מדרש למדניים פמיניסטיים, אתה לא חושש שלימוד הגמרא ייקח את הבנות למחוזות לא רצויים?

"חבל לי שהפמיניסטיות גנבו לכן את הגמרא", הוא מציג גישה חדשה בשיח המקובל בנושא, "כשאנחנו לומדים תושב"ע, הלכה, אמונה, צריך להכיר את הכול מהשורש, וגמרא זה השורש של הכול. אי אפשר בלי היסודות. גמרא זה גם להבין את המציאות באופן רב מימדי, חשוב בעיניי שהבת תתרגל לחשוב מורכב. כמובן", הוא מדגיש מאידך, "שאין עניין שבנות יהיו בנים. יש מספיק בנים, אין צורך בעוד".

גם אם ללימוד הגמרא יש תפקיד מבחינת הבנות, היום זה לא נעצר שם. אחרי לימוד הגמרא נשים רוצות להיות פוסקות, להשתלב בין שורות הרבנים והדיינים. אתה לא חושש שהלימוד במדרשה עלול להוביל את הבת גם ליומרות כאלה?

"יש פמיניסטיות דקדושה", מגדיר הרב טמיר מחדש, "התקדים לכך היה בהר סיני, כשבני ישראל אמרו 'רצוננו לראות את מלכנו'. הבת אומרת 'אני רוצה לראות את המלך בעצמי', וזה דבר גדול. הסיכוי פה גדול בהרבה מהסיכון. יש פה יותר מאלף בוגרות שיצאו והקימו בתים ולראות את הברכה הזאת זה מדהים. אנחנו משתדלים לצמצם את הסיכונים. בת שיוצאת מכאן יודעת היטב את דעתנו בסוגיות האלה. אנחנו מכוונים להיות אישה בעוצמה אדירה, בלי להפוך לבן או להיות לוחמנית".

אז מה עושה את ההבדל? מבחינת הרב טמיר, שתי מילים: "יראת שמיים. בעיניי הכול תלוי בזה. אם יש יראת שמיים, אז השדה הזה לרשותכן בשמחה. בתוך היראת שמיים אין בעיה להתפתח בתחום התורני, כמו שיש טוענות רבניות. אישה בבית גם פוסקת למעשה במטבח שלה בשאלות שונות. כל זה בתנאי שלא באים לקרוא תיגר. בנות צלפחד עמדו על שלהן בקדושה, וזכו לדבר עצום – להוסיף פרשה בתורה".

"אין שלם מגב שבור"

הרב טמיר לא תכנן כאמור להיות ראש מדרשה. למעשה, הוא אפילו לא תכנן להעביר את שנות בחרותו בלימוד תורה אינטנסיבי בישיבת הסדר. גם רעייתו גלית (46) גדלה בסביבה שבה לא הכירה אפילו את המושג אברך, ולהיות נשואה לאחד כזה לחלוטין לא היה חלק מתוכניותיה. היא נולדה במושב קדימה למשפחה של שבעה ילדים. "ההורים שלי היו אנשים חמים ופשוטים ממרוקו", היא מתארת, "לא ידעתי מה זה לימוד תורה, בטח לא להתחתן עם מישהו שלמד תורה".

אבל גלגולי החיים עשו את שלהם. היא למדה באולפנת אמנה בכפר סבא, והדריכה בסניף בני עקיבא. דרך הסניף ומכר משותף הכירה את רונן, במקור מחולון, ובאותו זמן תלמיד מדרשיית נועם. "זה מקום שמאוד עיצב את התעוזה שלי, את החשיבה מחוץ לקופסה", הוא מפרגן. שניהם מתלבטים בקול אם לספר על שנות החברות, לא בדיוק מודל חינוכי מבחינתם בגלגול הנוכחי, אבל דווקא בגלל הפרידה שהייתה אחר כך, הם רואים בכך לקח שכדאי לשתף בו: "היינו חברים כמה שנים, ואז התחלנו להתחזק. גלית הלכה ללמוד הוראה ב'אורות' ואני הגעתי לישיבת שילה. בשיעור א' החלטנו להיפרד לכתחילה, כי רצינו לקבל את ההחלטה על חתונה בצורה מושכלת, לחשוב על זה מחדש".

השנה הזאת הביאה אותם לבירור עצמי משמעותי וסימון הייעוד. רונן התקבל לקורס טיס ועמד מול התלבטות לא קלה: ללכת לקורס היוקרתי או לחתום ויתור ולחבוש את ספסלי בית המדרש. "קיבלתי החלטה אסטרטגית שאני רוצה ללמוד תורה". הוא חתם ויתור והשתלב בטבעיות ובחשק בלימוד. השירות הצבאי היה בחטיבת גבעתי, ולקראת סוף תקופת השירות הראשונה הוא וגלית החליטו על אירוסין וחתונה. כשהיה בשיעור ג' הם נישאו ועברו לגור בשילה עם אברכי הישיבה.

שבועיים בלבד חלפו מאז החתונה, ולפתחו של הזוג הצעיר ניצב אתגר שגם הוא לא היה כלול בתוכניותיהם הפסימיות ביותר. הם נסעו יחד בחלקו האחורי של טנדר בטרמפ בדרך הביתה, כשהרכב הזדעזע לפתע והם מצאו את עצמם בתאונת דרכים מחרידה. שניהם נפצעו קשה בגב, פציעה שהם נושאים איתם עד היום. "לי יש חמש חוליות שבורות ופלטינות בגב", משתפת גלית, "גם בעלי סוחב שאריות מהפציעה". גלית הייתה פצועה יותר קשה, "ורק בזכות חובש שעבר שם באותו רגע והניח אותה על קרש, הגב שלה ניצל", מספר הרב טמיר. אבל ההצלה הייתה רק ראשונית. אחריה באה תקופה "מאתגרת" כהגדרתם, שנמשכה חודשים ארוכים, במיוחד כשמדובר בזוג שעדיין נוחת מהענן הוורוד של החתונה. השיקום החל בשלושה חודשי אשפוז בבית החולים, ונמשך בתקופה של חצי שנה בבית, כאשר גלית מגובסת ונמצאת במצב של שכיבה. "כל נסיעה להורים הייתה חייבת להיות באמבולנס ורק בשכיבה", הם מתארים, "עברנו התבגרות מהירה". בתקופה הזאת הם למדו גם מושג חדש – יחסי רב ותלמיד. "הרב ברום, ראש הישיבה, ליווה אותנו בתקופה הזאת ברמה יומיומית, בדברים הכי פשוטים. זה הרשים אותנו מאוד להבין מה זה רב ותלמיד. עד היום אנחנו מאוד קשורים".

איך התמודדות כזאת השפיעה על הזוגיות הכל כך טרייה שלכם?

"זה היה אתגר מאוד קשה", מודה גלית, "אבל הוא הצמיח אותנו. עזרה גם העובדה שהכרנו עוד קודם. זה היה משבר, אבל בסוף נהיינו חברים יותר טובים. היה גם חשש גדול: איך נקים משפחה, ואם נצליח – איך אוכל לעמוד בזה עם הנזק שנגרם לי לגב". אבל מתנה שהיא קיבלה מהבית החזיקה אותה גם בתקופת השיקום הארוכה: "מה שהחזיק אותי אז ומלווה אותי עד היום זו תכונה שקיבלתי מהבית – אופטימיות ותקווה שהכול יסתדר לטובה. הייתי במצב לא פשוט, והרופא אמר לי: אנשים במצבך נמצאים בשקיעה, ואת רק רוצה לקום ולהרגיש טוב". את מה שהם לקחו מאותה תקופה, הם מסכמים גם בחצי הומור בפרפרזה: "אין שלם מגב שבור".

בני הזוג נלחמו כדי לחזור לחיים. רונן התעקש והצליח למרות נזקי התאונה לחזור לשירות קרבי, ושניהם יחד הגשימו את הצעד הבא, שהתעכב בגלל התאונה: עלייה ליישוב שבות רחל הסמוך לשילה, שעשה אז את צעדיו הראשונים. הם היו בין עשר המשפחות הראשונות, ובאו כחברים טובים של יוסי שוקר ז"ל, שהקים את היישוב בחורף תשנ"ב. הם עוד זוכרים את הימים שבהם נערכו רשימות נוכחות של המשפחות בחגים ובשבתות כדי שיהיה מניין, וגם את השנים הרבות שבהן היישוב הושתת על עיקרון העבודה העברית, גם זאת ביוזמתו של יוסי שוקר. "הייתה לנו ביישוב קרן למי שבונה בעבודה עברית. את הבית שלנו בנינו בעבודה עברית, ובמדרשה – הכול נבנה בעבודה עברית בצורה הרמטית", הרב טמיר לא מסתיר את גאוותו על העיקרון הזה. "היו לכך עלויות גבוהות, והמוסדות הרלוונטיים פחות מפרגנים לעניין הזה, אבל נלחמנו על כך שכל הבנייה תהיה עברית. אני חושב שאם אדם מאמין בהשגחה פרטית ומוציא כסף על אידיאולוגיה, אז ה' כבר עושה לו את החשבון. כמו שמחזירים לאדם הוצאות שבתות וימים טובים, בטח שדואגים לו כשהוא מוציא כסף כדי לא לפרנס את האויב".

בית חולים בתוך הבית

כשבני הזוג כבר חשבו שנכנסו למסלול חיים נורמלי של אברכים וצללו אל חדוות היצירה של הקמת יישוב חדש, ניחת עליהם האתגר הבא. הם היו הורים לשלושה ילדים, ואז נולדה בתם הרביעית – אוריה חיה. "היא נולדה פגועה, עם שיתוק מוחין קשה מאוד", מתארת גלית, "שוב נדרשנו לאתגר". שלושה חודשים עשו איתה ההורים בבית החולים, ולאחר מכן החליטו לקחת אותה הביתה ולהעניק לה שם את כל הטיפול הרפואי הנדרש, מורכב ותובעני ככל שיהיה. "הבאנו אותה הביתה עם כל המכשירים, הייתי ממש כמו אחות. הטיפול דרש החלפת תחבושות, הוצאת ליחה ועוד", היא נזכרת.

לא חששתם לקחת אותה הביתה במצב כזה?

גלית: "הרופאים אמרו לנו שהיא יכולה לחיות חודשים ספורים, או שהיא תשרוד כמה שנים עם הפגיעות שלה. הציעו לנו: 'תשימו אותה במוסד ותמשיכו הלאה'. לנו היה ברור שאנחנו לוקחים אותה הביתה. זה האתגר שקיבלנו ואנחנו לא בורחים ממנו".

רונן: "הצוות הרפואי אמר לנו בשלב מסוים: 'המצב מאוד קשה, יכול להיות שהיא כבר לא חיה'. אמרנו להם: 'בזמן שנקצב לה בעולם הזה, אנחנו נדאג שיהיה לה כמה שיותר נעים'. הרופאים קיבלו את ההחלטה שלנו, ואגב עד היום אנחנו נמצאים בקשר חם עם הצוות".

בני הזוג חוו טלטלה נוספת בטיפול בבתם התינוקת, כאשר אחרי חודש בבית היא נפטרה. הכאב היה אומנם גדול, אבל הייתה בצידו נחמה: "אני זוכר שאמרנו לעצמנו אחר כך – עשינו מה שמצופה מאיתנו". גלית: "זה נותן הרגשה טובה. אתה גם מרגיש שקיבלת אתגר ולא יצאת פראייר. אם שילמנו את שכר הלימוד, לפחות נרוויח משהו".

מה הרווחתם?

רונן: "את ההבנה שהחיים זה שליחות ותפקיד, ויש תפקיד ארוך ולפעמים תפקיד קצר. בכל מקרה צריך לעשות אותו".

גלית: "ההבנה שכל ילד זה נס. כל לידה היא פלא גדול. זה שנולד ילד בריא זה הנס הגדול. לא לחשוב על כמה מפחיד ילד חולה, אלא לראות את הסייעתא דשמיא כשנולד ילד שכל איבריו שלמים".

הרב טמיר גם שמע במסגרת השיחות עם הרופאים אז, משפט שבו הוא משתמש עד היום בשיחות עם בנות המדרשה: "זה היה כשראש מחלקת ילדים בשערי צדק אמר לי שהם חיפשו ולא מצאו את התסמונת אצלה, ולעולם לא יבינו מה יש לבת שלנו. הוא אמר: בעולם הרפואה היו שני שיאים. אחד, כאשר גילו את הפניצילין וחשבו שהפכו את האדם לבן אלמוות בזכותו. השיא השני הוא היום, כשאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים שום דבר על כלום עד הסוף. זה הותיר בי חותם, המקום הזה של אני לא יודע, ומותר לא לדעת וצריך לקבל את זה. לדעת להישאר בשאלות".

סיום זוגי בספר התניא

כאמור, את רעיון הקמת המדרשה הגה הרב מיכאל ברום, אשר משמש כנשיאה הרוחני של המדרשה. מקור השראה נוסף היה יוסי שוקר ז"ל, שהרב טמיר מגדיר אותו כ"חבר אמת, היה כאח לי". "הוא אמר לי פעם שכדי שמיליונים בעולם ילמדו בפקולטה להיסטוריה, צריך כמה משוגעים שיעשו היסטוריה. הוא לימד אותי להעז ולחשוב רחוק, ולא להתבלבל גם אם המציאות בפועל רחוקה מהחזון. הוא עודד אותי מאוד להקים את המדרשה". ואכן, נגד כל הסיכויים ובהרשמה של חודשיים בלבד, נפתח באלול תשס"א מחזור א' של מדרשת 'בינת' עם 17 תלמידות.

חשבתם בעצם מה הצורך בהקמת מדרשה לבנות, פרט אולי לחיזוק היישוב הצעיר שבו גרתם?

גלית: "כבר באותה תקופה אפשר היה לזהות פער מובנה אפילו בתוך זוגות האברכים של הישיבה שאיתם גרנו. הכוונה היא לפער ברמה הדתית בין הבעל, תלמיד הישיבה, לאישה. ברור שאם האישה לא תתחבר לתכנים של תורה, בה בעת שהיא נשואה לאברך, אז אחרי כמה שנים היחס שם לתורה ישתנה. הדור עבר שינוי, מהתפיסה של 'בעלי ילמד וממנו תהיה כל התורה שלי ושל הבית', למקום שבו גם האישה רוצה ללמוד תורה ולהתחבר אליה. בוודאי שמתוך החיבור הזה היא גם תיתן את המקום לבעלה לשבת וללמוד".

הריאיון, שמתקיים בחדר עבודה שקט בביתם של בני הזוג, זוכה מדי פעם לביקורים סקרניים של הצעירים מבין תשעת ילדי המשפחה, שמתרפקים על גלית. מבחינתה, הבית והמשפחה ניצבים תמיד בראש סולם העדיפויות ולמעשה זהו גם חלק מהקו החינוכי שהיא מתווה לבנות, בשילוב עם החיבור העצמי ללימוד תורה.

"אנחנו מציגים קו ברור מה תפקידה של האישה", היא מסבירה תוך ערסולה של אחת הילדות, "מה היא עושה עם כל התורה הגדולה הזאת. הבנות רואות אותנו מנהלים משפחה גדולה. הן רואות שאני גם במדרשה, אבל גם הולכת הביתה להיות עם הילדים. אני בבית ואני מאוד שמחה במקום הזה. מצד אחד יש לי חברותא עם בעלי בתניא", היא מגלה, ומציינת שהם קרובים לעשות סיום על הספר. "יש משהו מאוד חזק בזה שעל ידי שאני רוכשת את הלימוד, אני יותר מחוברת לזה שבעלי לומד. גם אישה זקוקה לאהבת תורה, לשמחה בתורה. אבל אני עושה את זה בזהירות, כי אני אישה ויש לי עוד תפקידים. אני קודם מכינה סלטים, ורק אחר כך אם יהיה לי זמן, אפתח ספר. אני מכינה בשמחה את האוכל לסעודת החג, וברוך ה' שאני לא צריכה ללמוד כמו גבר. אני שמחה בזה".

הרב טמיר משלים את דבריה של אשתו בסיפור אישי: "לפני שבע שנים למדתי דף יומי. בקיץ יצאנו כהרגלנו לנופש. זו הייתה תקופה מאוד עמוסה וצברתי הרבה חובות בדף היומי. החלטתי לפרוש ואמרתי לעצמי שה' יבין אותי. ארזנו את התיק לחופשה, ופתאום גלית רואה שלא לקחתי את הגמרא. היא שואלת אותי איפה זה, ואמרתי לה שנאלצתי להפסיק. 'אבל רציתי בעל תלמיד חכם!' היא אמרה בכאב. מיד חזרתי ללמוד והשלמתי הכול כמו ילד טוב", הוא מחייך.

הכימיה בין בני הזוג ניכרת לעין, כזו שנוצרה מתוך בנייה הדדית ועשייה משותפת רבה. את ההשלמה שהם יוצרים יחד, החליטו השניים להוציא לפני כמה שנים מהבית אל המדרשה. במודל לא מאוד שכיח מובילים שניהם יחד את המדרשה, כל אחד ואחת בתחומו, ומתניידים בין ניהול משפחת המדרשה למשפחתם הפרטית, שלפעמים גם מתערבבים אלו באלו. "בעיניי זה מודל טוב לבנות, שמראה להן נורמליות של חיים", אומרת גלית, "הן מבקרות הרבה בבית שלנו, שותפות למה שקורה כאן. אם כי אני מקפידה לא להיעזר בהן כדי לעשות בייביסיטר למשל", היא מחייכת. "אבל הן יודעות שאני נמצאת איתן במדרשה עם כל הלב, ויחד עם זה הילדים הכי חשובים לי. אני למשל אענה להם גם אם אני באמצע שיעור או ישיבה".

עם השנים המדרשה גדלה, וכאמור השנה הגיעה למספר שיא מבחינתה של כמאה תלמידות בתוכנית המלאה. לאחרונה קיבלה המדרשה אישורי קרקעות ובנייה ביישוב, שבאמצעותם תוכל להקים מבני קבע לפנימיות כדי להכיל את מספר התלמידות הגדל והולך. בשבוע הקרוב ייערכו שני ימי התרמה מרוכזים שבהם מתכוון צוות המדרשה להגיע לסכום יעד של מיליון שקלים כדי לצאת לדרך ולהתחיל בפרויקט הבנייה. "תמיד אמרנו שלא חשובים הקירות, אלא מה שקורה ביניהם. ב"ה צמחנו מאוד וצריך להרחיב את הכלים", אומר הרב טמיר, "זה משמעותי, כי זה מאפשר לעוד נשמות להיות חלק מהדבר הזה, לעוד תורה להילמד, לעוד בתים שיקומו".

מתי אתם מתכוונים לצאת לפנסיה?

השניים מחייכים, והרב טמיר מגלה: "התוכנית מראש הייתה שאני אעמוד רק שנתיים בראש המדרשה ואחר כך ימצאו מישהו במקומי. כשעברו שנתיים, הרב ברום אמר שאמשיך עד שימצאו מישהו יותר מוצלח. בינתיים עוד מחכים למצוא אותו...". גלית מוסיפה: "כל עוד אנחנו רלוונטיים ומביאים משהו שמח וחי – נהיה כאן. ברגע שלא - נלך. יש לנו עוד הרבה מה לעשות ועוד הרבה חלומות".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com