בשבע מהדורה דיגיטלית

פוקר אזרחות

כמה עצות לניגשים לבחינת הבגרות באזרחות, וסגולה בדוקה להתחמקות מהחובה האזרחית של שטיפת כלים

דביר שרייבר , כ"ד בסיון תשע"ח

אזרחים בממלכת בג"ץ. ספר האזרחות
אזרחים בממלכת בג"ץ. ספר האזרחות
בהוצאת: משרד החינוך

תלמידים יקרים,

ביום שני הקרוב תיגשו לבחינת הבגרות החשובה ביותר, הלוא היא הבחינה באזרחות. כי עם כל הכבוד למקצועות כמו מתמטיקה, אנגלית ומדעים, הם יביאו אתכם רק לחיי העולם הזה (המתקרא אוניברסיט"ה). הצלחה בבגרות באזרחות, לעומת זאת, תעניק לכם חיי נצח. וכל כך למה, כי בעולם הזה אין באמת קשר בין מקצוע האזרחות ובין המציאות, ככה שחייב להיות שאזרחות היא מעין עולם הבא. אולי, אולי אחרי שנשתחרר משעבוד מלכות בג"ץ (אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד) נזכה באמת להיות אזרחים בישראל, כפי שמצהירה הכותרת של ספר הלימוד.

בינתיים אתם באמת מתבקשים לגלות אזרחות טובה, להשיב אבדה לבעליה, לנהוג בכביש באדיבות ולהשתדל להצליח במבחן. אם מבחן במתמטיקה הוא, ובכן, כמו מתמטיקה – או שאתה יודע את החומר או שאתה לא יודע, מבחן באזרחות הוא כמו משחק פוקר: אתה צריך לקוות שתקבל קלפים טובים, זאת אומרת שאלות קלות, להעמיד פנים שאתה באמת מאמין שעקרון הכרעת הרוב חי וקיים והוא לא אותיות מתות בספר הלימוד, ולזכור שכמו שמלכה מנצחת נסיך וג'וקר מכה את כולם, ככה חוק גובר על תקנה, חוק יסוד חזק יותר מחוק רגיל, וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו לוקח תמיד את כל הקופה.

אם, לדוגמה, שואלים אתכם במבחן מהו הסטטוס קוו, עליכם לענות שערב הקמת המדינה התכנסה ועדה שהחליטה על אוטונומיה לזרם החינוך הדתי, על שמירת מטבח כשר במוסדות המדינה, על נישואין וגירושין רק לפי ההלכה ועל יום השבת כיום המנוחה הרשמי ליהודים. חוץ מצה"ל והמשטרה, שחייבים לעבוד בשבת. ובתי חולים שעובדים כי זה פיקוח נפש. ובתי קפה. וקולנוע. ומוזיאונים. ומסעדות. ומרכזי מסחר בקיבוצים. ובתל אביב. ומחוץ לתל אביב. וחנויות מכולת, ובגדים, ונעליים, ורהיטים, ותאגיד השידור, וגלי צה"ל, וכל מי שבא לו. אבל חוץ מזה יש סטטוס קוו מוחלט שלא יעלה על הדעת להפר אותו אי פעם.

אם שואלים אתכם האם לבג"ץ יש סמכות להתערב בשסע הדתי או החברתי בישראל, התשובה היא כן. למה? ככה. אקטיביזם שיפודי.

בשאלה על תפקידה של התקשורת במדינה דמוקרטית יש לכתוב שמדובר בעקרון הגבלת השלטון וחשיפת ליקויים לעין הציבור הרחב, וכן פלורליזם שנותן ביטוי לדעות רחבות ומנוגדות. בגלל זה, לדוגמה, ערוצי הטלוויזיה הגדולים התנגדו בתוקף לאפשר שידורי חדשות בערוץ 20, שהוא לא פלורליסטי כי הוא ימני. זו גם הסיבה שרבים מהעיתונאים משבחים את ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, גיבור ישראל שסירב להתכונן לתקיפה באיראן שלא תואמה מראש עם אילנה דיין. עניין של פלורליזם. גם לכם, תלמידים יקרים, יש זכות לפלורליזם, ולכן מותר לכם לכתוב במבחן את דעתכם החופשית, ובתנאי שהיא עולה בקנה אחד עם מה שכתוב בספר הלימוד, בפסיקות בג"ץ ובמאמר המערכת של 'הארץ'.

בקיצור, שתהיה לכם הצלחה רבה במבחן ובדיסוננס הקיומי שמלווה אותו. ולא, המבחן הוא לא מיקודית, אין תשובות בסוף הספר. גם בחיים האזרחיים אין.

הארץ הטובה

סבתא שלי, זיכרונה לברכה, לא הייתה נואמת גדולה. לא שמענו ממנה אידיאולוגיות בומבסטיות וגם לא נאומים חוצבי להבות, אבל כן שמענו דרישה חוזרת ונשנית לשמור על הארץ ועל המדינה. אם מישהו היה אומר בנוכחותה משהו בגנות המדינה, או אחד מראשיה, היא הייתה מנידה בראשה מצד לצד ואומרת: "די, אל תדבר ככה".

בשבעה על סבתא שלי ז"ל הגיעה מישהי שסיפרה שפעם היא ואמא שלה פגשו ברחוב את סבתא, ותוך כדי שיחת חולין החלה האם להתאונן על המדינה, על המנהיגים, על המצב החברתי, ואפילו דיברה בקול על אפשרות לעזוב את הארץ. סבתא שלי, שתמיד התרחקה מוויכוחים, נכנסה בה חזיתית. אסור לדבר ככה על המדינה, היא נזפה בה בלהט, איך את בכלל מעזה להעלות דברים כאלה על דל שפתייך?

טוב, היא לא אמרה "דל שפתייך", כי סבתא שלי, כאמור, לא הייתה נואמת גדולה וגם העברית לא באה לה בקלות. אף פעם לא שמענו ממנה את הפסוק "טובה הארץ מאוד מאוד" – אני לא בטוח שהיא בכלל הכירה אותו – אבל כל מהותה אמרה את זה במילותיה שלה: יש לנו ארץ נהדרת, אין לנו מה לחפש במקום אחר, טוב שכשוך רגליים אחד בים המלח הצחיח מכל שפעת האגמים של אירופה המוריקה.

כבר כתבתי פעם על שתי סבתות אחרות, מירוחם, שיצאו במחאה מהאולם שבו הוקרנה הסדרה 'סלאח, פה זה ארץ ישראל' שעסקה בקיפוח עולי צפון אפריקה. "אסור להגיד דברים רעים על ארץ ישראל!", זעמה אחת מהן על הביקורת שיוצר הסרט, דוד דרעי, הטיח בקברניטי המדינה של שנות החמישים. זה מין דור מופלא שכזה, שעבר תלאות כאלה שלעומתן החיים שלנו תותים בשמנת עם קרם ברולה וסוכריות קופצות. על הדור שיצא ממצרים אומרים שהם הוציאו את דיבת הארץ רעה כי הם פחדו להיכנס אליה. אבל הדור שיצא ממצרים של ימינו הוא ההפך הגמור – הם לא מוכנים לשמוע אפילו התחלה של קצה של בדל מחשבה רעה על הארץ.

ערב שבת פרשת שלח לך, ראוי שנצדיע לסבתות האלה, שלא יודעות להשתמש במילים גבוהות וגם העברית שלהן לא לגמרי משהו, אבל מדי יום ביומו עושות את התיקון לחטא המרגלים – הן מישירות את פניהן הקמוטות והמיוסרות, ואומרות בשפה ברורה ובנעימה קדושה: טובה הארץ מאוד מאוד.

*** אין כמו בבית ***

מאז שקרעתי את הגיד באצבע הקטנה של היד השמאלית אני נורא מסכן, כי אסור לי להרטיב את התחבושת. אין לי בעיה עם זה שאסור לי ללכת לים (גם ככה המים מלוחים מדי), או להיכנס לבריכה (המים מלוכלכים מדי), וגם עם הגזירה של מקלחת עם יד מונפת גבוה ועטופה בשקית מהודקת בגומיות ודבק חם (המים רטובים מדי) אני יכול להתמודד. הבעיה היא שאסור לי לשטוף כלים. אני, כך הסברתי לאשתי, נורא רוצה לקרצף כל היום צלחות וכוסות וסכו"ם וסירים (הכי כיף זה סירים), אבל מה לעשות – אסור לי. בתגובה היא אמרה שאפשר לחשוב כמה כלים אני כבר שוטף בשוטף. אמרתי לה שאני דווקא נורא רוצה לחשוב אבל אסור לי, כי יש לי תחבושת. או שאתה חושב, או שאתה חבוש.

בקיצור, מי ששוטפים את הכלים בהיעדרי הם אשתי והילדים, אם מבקשים מהם מאוד יפה. ואם הם לא עסוקים. או שוכחים. ואז אשתי עומדת ושוטפת. את הכלים. ואת הילדים.

הבעיה היא שלאשתי יש עור רגיש למים, לסבון ולפרסומות מעצבנות שצועקות שישראל מתייבשת. גם אשתי מתייבשת, למרות שבכלל לא קוראים לה ישראל אלא בגלל שהעור שלה נורא רגיש ואסור להעליב אותו. או להרטיב אותו. זה מין מנגנון נשי מתוחכם כזה שגורם לעור להיעלב, ואז להתקלף, בכל פעם שהמנגנון הגברי שובר לעצמו את האצבע כדי להימנע משטיפת כלים. כך שאני לא שוטף כי יש לי גיד קרוע, אשתי לא שוטפת כי יש לה עור גרוע, והילדים לא שוטפים ומה זה משנה מדוע. זה באמת היה יכול לחסוך המון מים ולהציל את המדינה מהתייבשות, אבל כבר השקיעו בקמפיין הזה המון כסף אז מה יגידו עכשיו, שבעצם משק המים סבבה כי משפחת שרייבר הפסיקה לשטוף כלים?

ובאין ברירה אחרת אשתי עומדת ושוטפת כלים, עם כפפות, ובכל זאת הידיים שלה הולכות ומתקלפות. אז בשבת האחרונה הנשים בבית הכנסת ראו שהידיים שלה פצועות ושאלו בדאגה מה קרה ואיך קרה.

"זה?", היא אמרה, "זה הכול בגלל דביר".

"אה", אמרו הנשים, "אז עכשיו הכול ברור".

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com