לא תגורו

אחרי שלמדנו את ההלכות הגיעה העת לעלות להר * תגובה למאמרם של הרבנים רוזנטל ואליאש, "עלייה מחללת", גיליון 796

הרב חברון שילה , כ"ד בסיון תשע"ח

יהודים בהר הבית
יהודים בהר הבית
צילום: סלימאן קאדר, פלאש 90

ר' חיים מבעלי התוספות טען שאין היום מצווה לעלות לארץ.

אבותינו הכריעו אחרת למרות הקושי, ולמרות שהישיבה בארץ גורמת לאנשים רבים לא לקיים מצוות התלויות בארץ. גם את סכנת הדרכים שעליה מדבר התוספות לקחו אבותינו בחשבון, נזהרו, אך לא עצרו, למרות שמחיר האובדים בדרך היה כבד מנשוא. הציונות הדתית הכריעה שהיא שותפה בגאולה, למרות שיש לכך מחיר. אם היינו בוחרים אחרת לא היינו משרתים בצבא, לא היינו שותפים בבנייה ובעשייה, במדע ובמחקר ועוד. נער שהולך לצבא ומאבד את אמונתו, יכול לעבור על הרבה איסורי כרת בהלכות שבת ועריות.

הרב קוק עמד על ההבדל בין פחד משתק ובין פחד שיוצר זהירות תוך כדי עשייה והתקדמות. אנחנו פוחדים, אבל הפכנו את הפחד לעשייה חינוכית מדהימה בישיבות ובמכינות, להגדלת האמונה ויצירת כוחות התמודדות. רופאים, מפקדים ושוטרים מתמודדים כל שבת עם שאלות של כרת. רבנים פוסקים בהלכות נידה ועגונות. לא ברחנו, אלא הצמחנו מכונים ובתי מדרשות, מאמרים וספרים. לפעמים טעינו, ורק לאחר דור התגבשה הלכה מדויקת.

הציבור החרדי העדיף את השמירה על הקיים, את האמונה שאם נקיים יותר באדיקות את המצוות שקיימו יהודים בגולה, אזי את הגאולה יעשה הקב"ה. אנחנו בחרנו לשמוע את דפיקות הדוד. כרת מפחיד מאוד, אבל האפשרות שהקב"ה דופק ואנחנו לא קמים לפתוח את הדלת, מפחידה יותר. החשש שמא אנחנו כמו עולי בבל, אומרים "לא עת בֹא עת בית ה' להיבנות", ודברי הרמב"ן על המגיפה בימי דוד שהרגה שבעים אלף איש כי עם ישראל התעכב בבניית המקדש, דחפו אותנו לעשייה גואלת.

לפני חמישים שנה החליט הקב"ה בחסדו לתת לנו את הר הבית. אילו היה שואל בוודאי היו מי שהיו אומרים לו שלא ייתן אפילו את הכותל, כי ההגעה לכותל גורמת לאנשים לרצות ולעלות גם להר הבית. אבל הקב"ה החליט אחרת. ברגע הראשון לא היינו מוכנים למתנה, לא הכרנו את גבולות ההר, לא עסקנו בהלכות המקדש, את שכם וחברון שכחנו ועל בית המקדש אפילו לא חלמנו. הגיוני היה באותו זמן כהוראת שעה לאסור את העלייה להר. היה חשש גדול שאנשים שאין יראת אלוקים בליבם יובילו את הטיפול במקדש. במהלך השנים אנשים יראי ה' למדו הלכות בית הבחירה, והגיעו לפסיקה היכן מותר לעלות. הרצון לראות פני ה' גדל דווקא אצל לומדי התורה. במקביל לצערנו בציבוריות הישראלית התפשטה הדעה שהכותל קדוש ליהודים, והר הבית קדוש לערבים. הידיעה שיש גדולי תורה שאפשר ללכת לאורם, וההבנה שאם נחריש כעת שם ישראל ישתכח מההר, יחד עם כמיהה לגאולה וקרבת אלוקים, הדליקו אש בלבבות, והובילו להתעוררות נפלאה לעלייה להר בית ה'. אנו בתחילת הדרך, אך קמעא קמעא היא הולכת ומוארת.

הציווי "את מקשי תיראו" נפרט בידי חז"ל להלכות מעשיות. הוא אינו איסור דמוני שגבוה מעל גבוה מדרכינו, ואין סיבה לחשוב שבבית שני, לפחות פשוטי העם עלו להר ביותר מורא מהדרך שאנו עולים עכשיו. אנשים עולים לאחר טבילה, בלי נעלי עור, בלי תיקים, ועוסקים במהלך העלייה בהסברה, לימוד ותפילה. רוב מוחלט של העולים, מחשש לדעות רבות, הולך רק במסלול המוסכם על כל רבני הדור המתירים לעלות להר. נכון, בסוף אנחנו מצטלמים, לא כי אין בנו מורא מקדש, אלא כי המורא הוא לא המצווה היחידה בהר ה', יש גם "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם" וכדברי דוד המלך "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". מדוע השמחה בעלייה להר והרצון לשמר זאת בתמונה, נחשבים חלילה כפגיעה בקודש? מי שאינו מפחד מההתפתחות של העולם יכול לראות בעיני רוחו שגם בעתיד לבוא, בזמן הבאת הביכורים למקדש, הטמאים ואלו שלא יוכלו לעלות יראו זאת בשידור חי, ובבית של כל אחד יהיו תמונות שלו עולה ומקריב קורבן.

בפרשת השבוע נקרא את מצוות הציצית והטלת פתיל תכלת. מאות שנים שנעלמה מעינינו הדרך להכין תכלת, והנה בדורות הגאולה התעוררו אנשי קודש לחפש אותה מחדש. בחסדי ה' בדרך מופלאה, התגלתה ככל הנראה הדרך. הגילוי נתמך בהוכחות רבות, ואף אם יש עדיין ספק, הרי כאן לא מדובר בכרת. יש כאן אפשרות לקיים מצוות עשה, "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב", ואם חלילה טעינו, אז מקסימום הוצאנו כסף לשווא. ידי חובת ציצית לבנה יוצאים גם אם צובעים את החוט בסתם צבע. מדוע מי שנלחמים בעלייה להר מחשש כרת הם המתנגדים ללבישת תכלת? האם מורא מקדש בלבבם וחשש מכרת, או שמא רק פחד מהתחדשות? אינני חושב שבהר המוריה אפשר לנהוג כדברי ר' נחמן ו"לא לפחד כלל" אלא העיקר הוא לפחד, ולהישמר, אך לא לתת לפחד לשתק אותנו כליל.