בשבע מהדורה דיגיטלית

רבנות צריכה לייצג את העם

חזון הרבנות הראשית הוא לחזור לימי בית הדין הגדול, לכן עליה לשאוף לכלול את כל החוגים, מתוך כבוד והקשבה הדדית

הרב אליעזר מלמד , כ"ה בסיון תשע"ח

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: הר ברכה

מי הם חכמי ישראל?

אחת השאלות היסודיות היא למי הסמכות לפסוק הלכה בישראל. התשובה: ל"חכמי ישראל", כלומר לחכמים המקובלים על עם ישראל. זאת מפני שה' נתן את תורתו לעמו ישראל, "וחיי עולם נטע בתוכנו", ולחכמי ישראל שבאים מתוך כלל הציבור הישראלי ופוסקים בשמו ולמענו ניתנה הסמכות להכריע הלכה. ולכן גם אם רוב חכמי ישראל יחליטו על חכמים מסוימים שהם יהיו הפוסקים, כל זמן שעם ישראל לא יקבלם לא תהיה להם סמכות. וכן להפך, אין סמכות לרוב עם ישראל להחליט הלכה בניגוד לחכמי התורה.

סמכות בית הדין הגדול

תפקידו של בית הדין הגדול של שבעים ואחד הזקנים, היושב סמוך למקום המקדש, להורות הלכה בישראל. שנאמר: "כי ייפלא ממך דבר למשפט... וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו... והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח‑יא). כפי שלמדנו בגיליון הקודם, הייתה הקפדה יתרה שחברי בית הדין הגדול ייצגו את כל שבטי ישראל בשווה. כפי הנראה, הכהנים והלוויים שהיו בבית הדין ייצגו את השבט שבחלקו התגוררו.

וכן נפסק ברמב"ם: "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל... כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'" (ממרים א, א‑ב). ואם הייתה מחלוקת בבית הדין הגדול, הכריעו אותה על פי הרוב (רמב"ם שם א, ד).

אם יקום אחד מזקני ישראל ויורה הלכה למעשה בניגוד להכרעת בית הדין הגדול, בעניין חמור שעונש זדונו כרת, ייענש במיתה כדין זקן ממרא. כלומר, מותר לו להמשיך להחזיק בדעתו, אבל למעשה עליו לקבל את הכרעת בית הדין. וייתכן שבעתיד ימשיכו לדון בסוגיה, ואולי דעתו תתקבל וההלכה תשתנה, כי הסמכות נתונה לחכמי ישראל שבכל דור ודור, היינו לחכמים שמייצגים בפועל את כלל הציבור הישראלי.

הסמכות – מכוח העם

אין חכמי בית הדין הגדול רשאים לתקן תקנה או לגזור גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. "דימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה". לכן למשל בטלה הגזירה על איסור שמן של גויים (ע"ז לו, א; רמב"ם הל' ממרים ב, ה‑ו).

לא היה בית דין גדול מבית דינו של עזרא הסופר, שנקרא "כנסת הגדולה", ועם זאת, כשהם גזרו טבילה לבעלי קרי, והציבור לא עמד בגזירתם – היא בטלה, כי כאמור סמכותם של חכמים נשענת על קבלת העם, ובלעדיה היא בטלה (ברכות כב, א; ריטב"א שם, רמב"ם הל' ק"ש ד, ח).

כיוצא בזה, לדעת רוב החכמים מצוות התורה להפריש ראשית הגז לכהנים מחייבת גם בחוץ לארץ, אולם העולם נהג להקל כדעת יחיד של רבי אלעאי, שסבר שאין מצוות ראשית הגז חלה בחוץ לארץ. המנהג קבע את ההלכה (חולין קלו, ב; שו"ע יו"ד שלג, א). זאת מפני שסמכות הפסיקה היא ל"חכמי ישראל", היינו לחכמים המקובלים על ישראל, ובעניינים אלו עם ישראל קיבל את דעות החכמים היחידים בניגוד לדעת הרוב.

סנהדרין – כשאפשר לנהל דיון

כאשר מעמד הסנהדרין נחלש, החלו להתגלע מחלוקות שלא הוכרעו: "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן - רבו מחלוקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות" (סנהדרין פח, ב). לכאורה היו צריכים להפעיל את סמכות הסנהדרין, לקבוע הלכה על פי הרוב ולבטל את דעת המיעוט. כך אכן ניסו לעשות כמה פעמים. אולם כפי הנראה, חולשת מצבנו הלאומי והתורני החלישה את הסנהדרין, וכבר לא היה לה כוח להכריע במחלוקות. החולשה הלאומית נגרמה מחורבן בית המקדש, שכן רק כאשר בית הדין הגדול יושב בלשכת הגזית סמוך למקדש יש לו סמכות מלאה להעניש בדיני מיתה, והמורה בניגוד להכרעתו נחשב זקן ממרא. החולשה התורנית נגרמה מכך שהתלמידים לא שימשו כל צורכם את רבותיהם שנתפזרו, וכך נוצר מצב שהמחלוקות היו עמוקות, מפני שגם על היסודות לא הסכימו, ולכן לא ניתן היה להכריע בהחלטה של רוב.

כלומר, הסמכות הפורמלית של הרוב אינה מספקת, שכן סמכותו נשענת על כך שבית הדין מייצג את כל עם ישראל וחכמיו, וחברי בית הדין יושבים יחד ודנים בכל הנושאים בלא הגבלה של זמן. כך היה בלשכת הגזית, שבה לא היו רשאים חברי בית הדין לצאת לענייניהם אם לא נשאר פורום של שני שליש לפחות. כך היסודות היו מוסכמים, וכך כל חילוקי הדעות היו על פרטים פחות עקרוניים, ובהם קל היה להכריע ברוב.

כשאין אפשרות להכריע, הפתרון הזמני הוא לנהוג כבוד ואהבה זה בזה, כדי לשמור על אחדות העם וכבוד חכמי התורה. כך נהגו בית הלל ובית שמאי שלא נמנעו מלשאת זה את זה. ומכיוון שבית הלל הידרו בזה יותר, נפסקה הלכה כמותם: "מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג, ב).

העם מחליף את הסנהדרין

כיוצא בזה למדנו שבמקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים בשבת ומטלטלים ברשות הרבים לצורכי מילה, בניגוד לדעת שאר החכמים. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים עוף בחלב בניגוד לדעת שאר החכמים. כאשר שאל לוי את רבי יהודה הנשיא מדוע אינו מנדה אותם על שהם נוהגים בניגוד לדעת חכמים, השיב שהם נוהגים כך במקומם כפי שרבם מורה להם (חולין קטז, א).

הרי שלמרות קיומה של הסנהדרין, לא הפעיל אותה רבי יהודה הנשיא כדי להכריע הלכה ולכוף אותה על כל החכמים והעם. הסיבה היא שלפי המצב הלאומי-דתי לא הייתה לסנהדרין סמכות לכפות את דעתם ברוב רגיל. אז כיצד נפסקה לבסוף הלכה? על פי מה שהתקבל בעם ישראל. עם ישראל לדורותיו הפך להיות הסנהדרין הגדולה, כפי שאמר הלל הזקן: "שאם אין נביאים הם, בני נביאים הם" (פסחים סו, א). וכן אמרו בירושלמי: "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין אתה יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהג - ונהוג" (פאה ז, ה). וכפי שאמרו בתלמוד הבבלי, שכדי לדעת כיצד פוסקים בפועל - צא וראה מה נוהג העם: "פוק חזי מאי עמא דבר" (ברכות מה, א).

גם לדורנו יש סמכות

כלומר, כאשר עם ישראל יושב בארצו על כל מערכותיו - מקדש, מלוכה, כהונה, נבואה, שופטים ושוטרים, וחברי בית הדין הגדול מייצגים באופן שלם את כל העם וחכמיו, יש לו סמכות להכריע. אולם כאשר מצבו של עם ישראל נחלש, אין בכוחו להעמיד בית דין גדול בעל סמכות, ואזי הסמכות חוזרת לכלל העם ותהליך ההכרעה נעשה מסובך ונמשך דורות. אולם מכיוון שהתורה ניתנה לעם ישראל, לבסוף עם ישראל מכריע.

כך מצינו בימי הראשונים והאחרונים דעות שונות בכל נושא, ובמשך הזמן חלק מהדעות נדחו לגמרי, חלק נזכרו כדעות יחיד שלעיתים מתחשבים בהן וחלק התקבלו כדעות מרכזיות. מי הכריע בזה? החכמים והציבור כאחד. פעמים שרוב החכמים ביקשו להכריע באופן אחד, והציבור הכריע כדעת החכמים המעטים, כמו למשל באיסור חדש וטלטול ברשות הרבים. זוהי "קבלת האומה" כלשונו של מרן הרב קוק זצ"ל.

אין לטעון בעניין זה שהדורות הראשונים היו טובים מדורנו, ולכן בהם היה צריך להתחשב, ואילו בדור הנוכחי אסור להתחשב כי הוא קל דעת ואפילו הדתיים שבו מזלזלים בתורה ובמצוות. הרי בדורות הקדמונים המצב היה גרוע בהרבה ממצבו של הציבור הדתי כיום. בימי התנאים היו צדוקים ובייתוסים ומינים ואפיקורסים ועמי הארץ שרצו לנשוך תלמידי חכמים כחמור, ומהם התמנו גם לכהנים גדולים, למלכים ולשרים. גם בימי הראשונים והאחרונים המצב לא היה טוב יותר.

חזון הרבנות: רחבה ומייצגת

לאחר כל מה שלמדנו, אפשר להבין את הרעיון שעמד בבסיס הקמת הרבנות הראשית לישראל - להתקדם לקראת הקמת בית הדין הגדול, שבו יתרכזו החכמים מכל החוגים והעדות, וממנו תצא הוראה לישראל. הופעה כזו של תורה תרומם את מעמד התורה והמצוות בקרב כל ישראל. התנאי הבסיסי לזה הוא המאמץ לכלול את כל החכמים מכל החוגים בכל הדיונים החשובים, כדרכם של תלמידי חכמים של ארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה. אין זה מחייב להסכים, אבל זה מחייב לשמוע כל דעה בכבוד, ולתת לכל חוג מקום מכובד. לא לפסול חוג מסוים בטענה שהם עמי הארץ וקלי דעת ("לייט"). לא לטעון מלכתחילה שלא יעלה על הדעת רעיון כזה וכזה, או שעמדה של חכמים מחוג מסוים היא הרס התורה, אלא להקשיב בנחת ולנסות להגיע לכמה שיותר הבנות, הסכמות ושיתופי פעולה. כך גם בעניין הכשרות, צריך לכל הפחות להיפגש ולהקשיב בכבוד ובנחת. אני משוכנע שאם זו תהיה העמדה הבסיסית, יוכלו להגיע להסכמות שיאפשרו לרבני צהר לבטא את העמדה ההלכתית הערכית המקובלת על בני חוגם, יחד עם חיזוק מעמדה של הרבנות הראשית, ושיתוף הפעולה הזה יעצים את שמירת התורה והמצוות בישראל.

עוד ישנן טענות רציניות לכל צד כלפי משנהו, ולא נכנסתי אליהן, כדי להציע את הכיוון העקרוני ולהרבות שלום.

לתגובות: ravmel@gmail.com