פקידוקרטיה

הממשלה החליטה להקים יישובים חדשים בנגב, אבל פקידי האוצר פשוט צפצפו עליה

שלמה פיוטרקובסקי , כ"ד בסיון תשע"ח

לבלום השתלטות בדואית. שטח היישוב המיועד נווה גוריון, אליו פלשו בדואים
לבלום השתלטות בדואית. שטח היישוב המיועד נווה גוריון, אליו פלשו בדואים
צילום: תנועת רגבים

1

הסיפור שיסופר בשורות הבאות לא קרה במדינה נחשלת באפריקה ולא ברפובליקת בננות דרום אמריקנית, אלא כאן ממש, במדינת ישראל של שנות האלפיים.

בישיבת ועדת הפנים שנערכה השבוע נחשף הסיפור המדהים הבא: לפני כשנתיים וחצי החליטה הממשלה להקים שורה של יישובים חדשים בנגב. את ההחלטה יזם שר הבינוי והשיכון גלנט, והיא המשך של יוזמות ראשוניות שהתחילו בימי השר שקדם לו, אורי אריאל. ההחלטה התקבלה כדת וכדין, וכפי שאמור לקרות במדינה נורמלית הביצוע עבר לדרג הפקידותי, כלומר למינהל התכנון שעבר בראשית הקדנציה הנוכחית ממשרד הפנים למשרד האוצר.

אולם העובדה שהמינהל עבר לאחריותו של משרד שנמצא בשליטת אותה מפלגה, לא סייעה לשר גלנט בקידום התוכנית. מה שקרה בפועל הוא שפקידי מינהל התכנון במשרד האוצר פשוט לא עשו דבר עם החלטת הממשלה. כלום. הממשלה הורתה לפתוח בהליך של תכנון, ובשטח שום דבר לא קרה.

אם היה מדובר במקרה קלאסי של עצלות פקידותית ואוזלת יד ממשלתית לא היינו אומרים דבר. אולם במקרה הזה, כך מתברר, הבעיה איננה פקידים עצלנים, אלא פקידים שסבורים שהם יודעים טוב יותר מהממשלה מה נכון ומה צריך לעשות. לדעת אנשי מינהל התכנון הקמה של יישובים חדשים בנגב איננה רצויה, היא תפגע בסביבה ותגרום להשלכות בעייתיות על הערים והיישובים הקיימים היום בנגב. החשש שלהם הוא שאוכלוסיית היישובים החדשים לא תבוא מהמרכז, אלא תהיה האוכלוסייה החזקה יותר בערים וביישובים הקיימים שייחלשו כך עוד יותר מחולשתם הנוכחית.

כל הטענות הללו הן טענות חשובות. מולן כמובן יש גם טענות הפוכות שנוגעות בין היתר לצורך להגדיל ולהרחיב את מפת ההתיישבות היהודית בנגב ולבלום השתלטות בדואית על המרחבים הגדולים שלו. כאמור, לשני הצדדים יש טענות טובות, אולם במדינת חוק מי שמחליט הוא זה שלו נתונה הסמכות על פי חוק, כלומר לממשלה. מרגע שהממשלה החליטה על הפקידים להישמע להנחיותיה גם אם הם חולקים על התבונה שלהן. כאשר זה לא קורה, מה שיש לנו זו לא דמוקרטיה אלא פקידוקרטיה.

2

התנגדות מיותרת

כמו קוראים בקפה וקוראים בציפורני הידיים, יש אנשים, בעיקר כתבים פוליטיים ותיקים, שמומחיותם היא קריאה בין השורות של הודעות דוברות. בתום התייעצות קצרה שערכתי התברר מעל לכל ספק סביר שדו"ח הגיור של השר לשעבר משה ניסים נמצא כבר בדרכו הישר למדף במשרד ראש הממשלה, מדף שממנו אף דו"ח עוד לא חזר. הסיכויים לכך שהדו"ח על מרכיביו היסודיים אכן ייושם שואף לאפס.

הסיבה המרכזית לכך היא ההתנגדות מקיר לקיר שהדו"ח עורר. מהרפורמים ועד ליצמן, מהרב טאו ועד הרב סתיו, אין גורם אחד משמעותי שהנושא הזה בוער בעצמותיו ומוכן לקבל את מסקנות דו"ח ניסים. מאחר שניסים עצמו כבר מזמן לא פוליטיקאי, ומכיוון שראש הממשלה ידוע כמי שאיננו נוהג לצאת למלחמות בנושאים שכאלו עם שותפיו החרדים, קשה לראות מי יעניק לדו"ח את הגב הפוליטי שבלעדיו הוא אבוד.

אלא שההתנגדות לחוק מהצד החרדי ומחלק ניכר מרבני הציונות הדתית, היא שגיאה קשה. קודם כול חשוב להבין אילו עקרונות נקבעים בחוק שמציע ניסים. העיקרון הראשון הוא שבמדינת ישראל יהיה רק גיור אחד – הגיור הממלכתי. לא הרפורמים יגיירו, לא בתי הדין הפרטיים החרדיים יגיירו, ולא מערכת הגיור "גיור כהלכה", שעוררה התנגדות רבנית רבה, תגייר. העיקרון השני הוא שמערכת הגיור הזאת תגייר רק על פי ההלכה בפרשנותה האורתודוקסית. ההצעה גם קובעת את זה וגם מייצרת מנגנונים שיבטיחו את זה.

מה בכל זאת הבעיה בהצעה? היא מפקיעה במידה חלקית את הקביעה מהו גיור על פי ההלכה מהפרשנות הבלעדית של נשיא בית הדין הרבני הגדול, ומאפשרת בפועל מעט יותר פלורליזם הלכתי בתוך בתי הדין לגיור. אם זה נשמע לכם מאוד מזעזע, חשוב לזכור שזה היום המצב בבתי הדין הרבניים ואין פוצה פה ומצפצף. רפורמים וקונסרבטיבים לא יוכלו להיכנס למערכת, ומי שטוען שהם יוכלו פשוט לא קרא את ההצעה.

פרט לכל אלו צריך לזכור שהצעת החוק של ניסים היא רק הצעת חוק. מי שינתח אותה ביושר יראה שגם אם לא כל משאלותינו התמלאו בה, היא בוודאי נוטה יותר לצד עמדת החרדים ועמדת חלק ניכר מרבני הציונות הדתית. אפשר לאמץ את ההצעה ולנסות לשפר אותה מעט בכנסת. אין סיבה לא לעשות את זה.

3

הצגה איכותית

הדיון שנערך השבוע בעתירות לבג"ץ נגד חוק ההסדרה היה לא פחות ממדהים. למעשה, אילו לא היינו יודעים מראש שהמשחק מכור, אפשר היה להתרשם מעומק הדיון ומהיחס הרציני מאוד שגילו השופטים לבעיה שעומדת בבסיס הצורך לחוקק את החוק. שופטי בג"ץ לא עשו חיים קלים למנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, עו"ד ענר הלמן, אשר הציג את עמדת היועמ"ש לפיה יש לבטל את חוק ההסדרה.

הלמן טען בשמו של היועמ"ש כי ישנם לכאורה צעדים פשוטים יותר שניתן לעשות כדי לפתור את בעיית אלפי הבתים הבלתי מוסדרים ביו"ש, בלי להזדקק לחוק ההסדרה. השופטים לא קנו את טענתו זו, ותהו קודם כול לכמה מהבתים באמת ישנם פתרונות חלופיים. לאחר שהלמן נדחק לפינה הוא הודה שהפתרון המרכזי שמציע היועמ"ש, שימוש בסעיף "תקנת השוק" (סעיף 5 בלשון המשפטנים), יכול לתת במקרה הטוב פתרון לשליש מהבעיה. "איך היועץ המשפטי חי בשלום עם זה שבשני שליש מהבתים יישאר מצב לא מוסדר מבחינה תכנונית?", תהתה בתגובה הנשיאה חיות. השופט מלצר גם הוא ציין כי בטענתו של היועמ"ש יש סתירה פנימית. אם היועמ"ש סבור שהתכלית של הסדרת הבתים היא ראויה והוא מוכן לפעול למענה, מדוע הוא סבור שחוק ההסדרה איננו עומד בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו?

השופטים לא עשו חיים קלים גם לנציגי העותרים הפלשתינים אשר ניסו לטעון שהעובדה שהחוק סותר לכאורה את המשפט הבינלאומי היא עילה לביטולו. כך למשל העירה השופטת דפנה ברק ארז כי העובדה שבית המשפט העליון מסתמך לא פעם בפסיקתו על המשפט הבינלאומי, לא אומרת שהוא גובר על המשפט הישראלי. לדבריה, היכן שאין חקיקה ישראלית המשפט הבינלאומי רלוונטי, אך במקום שהמחוקק הישראלי אמר את דברו בחקיקה ראשית, בית המשפט אמור לכאורה לפעול רק לפי החקיקה הזאת. השופטים ניסו גם לקבל מהעותרים תשובה ברורה לשאלה האם על פי החקיקה ברשות הפלשתינית מוטל גזר דין מוות על מי שמוכר קרקעות ליהודים. העותרים טענו שבפועל זה לא קורה, אך לא הצליחו, ואולי גם לא רצו, לתת תשובה לשאלה העקרונית.

היו גם רגעים כמעט קומיים בבית המשפט. למשל כאשר השופט מזוז שאל את עו"ד הראל ארנון אשר מייצג את הממשלה מדוע הוחלט ללכת על חוק ההסדרה ולא לחוקק צו צבאי, זאת למרות שרק באותו דיון, מוקדם יותר, הוסבר היטב שצווי המפקד הצבאי כפופים לפרשנות היועמ"ש למשפט הבינלאומי. או למשל כאשר השופט מלצר טען שהעובדה שעל קרקע שהופקעה אפשר יהיה לבנות, אומרת שלא מדובר בחוק הנוגע לעבר אלא לעתיד. אולם בסופו של דבר אין ספק שהשופטים התייחסו לדיון ברצינות, שמעו את כל הצדדים ולא שללו כל טענה. ההנחה הרווחת היא שלמרות זאת המשחק מכור. נטל ההוכחה להראות שלא כך הדבר מוטל כעת על כתפיהם של השופטים.

***הפינה הכלכלית***

מבין ולא פותר

ביום ראשון השבוע אישרה ממשלת ישראל פה אחד את הלא-רפורמה במשק החשמל בישראל. למה "לא-רפורמה"? משום שההסכם עם העובדים שאושר בממשלה לא פותר את בעיית היסוד של משק החשמל בישראל – העובדה שייצור חלק מהותי מהחשמל במדינה מבוצע על ידי אותה חברה שמחזיקה בידיה את המונופול על מקטע ההולכה של החשמל. התוצאה היא שלא יכולה להתפתח תחרות של ממש בין יצרני החשמל על כיסו של הצרכן הישראלי.

רפורמה אמיתית צריכה הייתה לכלול את פיצולה של חברת החשמל הקיימת לפחות לשתי חברות, אם לא לשלוש. חברה ממשלתית אחת הייתה ממשיכה להוות מונופול במקטע הולכת החשמל ומתחזקת את רשת החשמל הארצית. את הולכת החשמל אי אפשר לפרק, זה מונופול טבעי, שאין סיבה שלא ימשיך להיות מונופול ממשלתי כפי שקיים היום. חברה שנייה (אחת או יותר) יכולה הייתה להמשיך לייצר חשמל, במקביל למתן אישור לשחקנים נוספים להיכנס לשוק הייצור. כאן, אגב, אין סיבה מהותית להחליט שזו תישאר דווקא חברה אחת. אפשר להפוך כל תחנת כוח או קבוצת תחנות לחברה נפרדת, ובהמשך אפילו, שומו שמיים, להפריט אותן. החברות הללו תצטרכנה להתחרות על ליבו של צרכן הקצה, שיחליט ממי מהן הוא מעוניין לקנות את החשמל שלו. מקטע שלישי הוא מקטע החלוקה לבתים. כאן יש כל מיני מודלים שלא כאן המקום להיכנס אליהם, אבל אין שום סיבה להינעל על המודל הקיים.

מכל הרפורמה היפה הזאת כמובן שלא נותר כמעט כלום. למה? בגלל שוועד חברת החשמל הוא "ועד שאלטר", כפי שכינה זאת בצדק השבוע ראש הממשלה נתניהו. ראש הממשלה קיווה שיצליח לדחות את ההצבעה בממשלה על הלא-רפורמה, והתוודה בגילוי לב ש‑22 שנה הוא מנסה להילחם בכוחם המופרז של ועדי השאלטר, אבל נכשל.

נתניהו, כמו בעוד נושאים אגב, מבין את הבעיה יותר טוב מכולם, הבעיה היא כמובן בנקודת הפתרון. המשקולת הכי כבדה על ביצוע רפורמות מבניות מהותיות במדינה ישראל, היא אותה קבוצה לא גדולה של ועדי שאלטר שמחזיקות את המשק הישראלי כולו כבן ערובה. כך מתה הרפורמה במשק החשמל, וכך הולכת להיתקע הרפורמה המקווה בנמלים. הציבור הישראלי משלם פעם אחר פעם שוחד לעובדים שתחת חסות ועדי השאלטר תמורת קידום רפורמות, ובקצה הדרך מתברר שמדובר עוד פעם בבלוף. מאחר שנדמה שנתניהו יהיה גם ראש הממשלה הבא, הציבור חייב להבהיר לו שבפעם הבאה הוא דורש לא רק להבין את הבעיה, אלא גם למצוא לה פתרונות.

לתגובות: shlomopy@gmail.com