איך להתיר עגונות, ואיך לא

מערכת בתי הדין צריכה לדרוש ולקבל את מלוא המשאבים והאמצעים כדי שמקרים של סרבנות גט יסתיימו כמו זה של מזל דדון אטיאס

עמנואל שילה , כ"ה בסיון תשע"ח

בית הדין הרבני
בית הדין הרבני
צילום: פלאש 90

1

בתחילתו של שבוע זה התבשרנו על פרשה מפורסמת של סרבנות גט שהגיעה אל סופה הטוב בתוך זמן קצר יחסית.

לאחר שהסיפור האישי והמשפחתי שלה הפך בעל כורחה לנחלת הציבור ולשיחת היום בתקשורת, מסורבת הגט מזל דדון אטיאס קיבלה את הגט המיוחל. זה קרה שבועות ספורים לאחר שבית הדין הורה לפרסם את שמו של בעלה הסרבן ולהפעיל עליו את הסנקציות המכונות "הרחקות דרבנו תם", וימים ספורים לאחר שהוא הושם במעצר. במקרה הזה המערכת ההלכתית של בית הדין הרבני הוכיחה יעילות. בסיוע אישי ציבור, גופים ציבוריים ורשויות אכיפת החוק - היא הצליחה להשיג את התוצאה המתבקשת בתוך זמן סביר.

באופן כללי נראה כי בשנים האחרונות מערכת בתי הדין הרבה יותר חדורה בהכרת הצורך בטיפול יעיל ומהיר ככל הניתן בבעיות של עגינות וסרבנות גט. כיום נדיר לשמוע טענות שנשמעו בעבר על הזדמנות להשגת גט שהוחמצה בשל איחור או היעדרות של דיינים. בתי הדין עושים מאמץ ניכר גם בנכונותם להתאמץ יותר ולחשוש פחות במציאת פתרונות הלכתיים, וגם בצעדי האכיפה הפרקטיים הנמרצים יותר שננקטים בשנים האחרונות.

אין להכחיש שלפחות חלק משיפור המצב הוא תוצאה של מאבק ציבורי נחוש ולחץ ציבורי שהפעילו ארגונים שונים, רדיקליים יותר או פחות, נגד תופעת סרבנות הגט ונגד חוסר ההצלחה של בתי הדין למצוא לה פתרון. חלק אחר יש לזקוף לזכות שיפור המערכת ומינוי דיינים שמגלים מודעות גבוהה לחומרת התופעה ולחשיבות המאבק בה.

2

אך למרות השיפור הלא מבוטל, נראה שהלחץ הציבורי רק הולך וגובר. השיח הציבורי והתקשורתי מוצף בסיפורים אנושיים קשים על גברים סרבני גט סחטנים, שתלטנים ונקמנים, על נשים מסורבות גט אומללות, ועל דיינים חסרי אומץ לב שקצרה ידם מלהושיע. הסיפורים הללו פוגעים בתדמית בתי הדין, בתדמית מוסד הנישואין היהודי ובתדמיתה של ההלכה. הם מרחיקים רבים, בעיקר במגזר החילוני אך לא רק בו, מלהינשא כדת משה וישראל.

הקמפיין המתמשך נגד בתי הדין ונגד ההלכה בסוגיית מסורבות הגט, מחזק את הדרישה הנושנה לפתוח מסלול ממלכתי מוכר לנישואין אזרחיים, ומאיים על עתיד הסמכות הבלעדית שמחזיקה הרבנות הראשית על רישום נישואי יהודים בישראל. מצד שני, הדרישה למסלול של נישואין אזרחיים מתבססת גם על התביעה לאפשר רישום נישואים חד-מיניים או סתם על חוסר רצון במגע עם המערכת הדתית. לכן אין כל ערובה לכך שפתרון מלא לבעיית סרבנות הגט יסיר אותה מעל סדר היום.

כך או כך, בשנים האחרונות נערכים חיפושים קדחתניים אחרי תשובות חלקיות או מלאות שיצמצמו או יפתרו לחלוטין את בעיית סרבנות הגט. יש הצעות שהן שנויות במחלוקת בין הרבנים, כמו למשל הסכמי קדם-נישואין למיניהם, שיש מחלוקת גם על משמעותם הערכית ועל תוקפם ההלכתי וגם על יעילותם הפרקטית. יש הצעות שמקובלות בעיקר על פוליטיקאים וחוקרי אקדמיה, כמו למשל ההצעה שבמקרה של סרבנות גט המדינה תלאים את כסף הקידושין ותבטל אותם למפרע.

3

חלק מהארגונים שעוסקים במלחמה בתופעת סרבנות הגט מרשים לעצמם לנקוט אמצעי לחץ קיצוניים ואנטי-הלכתיים, כמו קריאה לציבור שלא להינשא כדת משה וישראל עד למציאת פתרון שורשי ומוחלט לבעיה. במקרים אחרים שמענו על לגיטימציה מתריסה לכך שמסורבות גט יראו את עצמן כמשוחררות, וירשו לעצמן לפתח קשרים רומנטיים ולעבור על איסור אשת איש - מהאיסורים היותר חמורים שבתורה.

ארגונים רדיקליים כמו 'מבוי סתום' ו'מרכז צדק לנשים', שמחויבים הרבה יותר לפתרון מצוקת המסורבות הקשה והרבה פחות לשמירה על מסורת ההלכה, חותרים כבר שנים להכתבת פתרון שיבטל את הצורך בהסכמת שני הצדדים כתנאי לגט. הם דורשים כי בית הדין, או המדינה, יוכלו במצב של סרבנות לבטל את הנישואין גם בלא הסכמתו של הצד הסרבן. אבל כל הרעיונות שהוצעו עד כה בנושא, כמו למשל הפקעת הקידושין שהוזכרה לעיל, נדחו על ידי גדולי הפוסקים כבלתי קבילים מבחינה הלכתית.

הרבנות הראשית ומערכת בתי הדין מסרבים כמובן לחרוג מגבולות המסורת ההלכתית ולאמץ המצאות פסבדו-הלכתיות שלא התקבלו על ידי גדולי חכמי ההלכה לדורותיהם. יש לזכור כי למרות שגדולי כל הדורות היו רגישים מאוד למצוקת נשים עגונות והפכו כל אבן כדי להתירן, מאז ומעולם היו בישראל נשים מעטות שלא נמצא להן היתר הלכתי והן נותרו בעיגונן. קשה לצפות שחכמי דורנו, שרואים את עצמם כנחותים בסמכותם ההלכתית לעומת חכמי הדורות הקודמים, ירשו לעצמם לאמץ פתרונות שנדחו בעבר, או ימציאו פתרון מושלם לבעיה שמעולם לא נמצא לה פתרון כזה.

מצד שני, בכל הדורות בעיית העגונות גרמה אומנם למצוקה אנושית קשה, אך לא היוותה איום על עצם הנכונות של עם ישראל להינשא בנישואין יהודיים ולהכפיף את עצמו להלכה. בדורנו, כשלמרבה הצער התעמולה נגד ההלכה צוברת עוצמה ומכרסמת בנכונות של רבים להינשא כדת משה וישראל, ייתכן שיש כאן שיקול נוסף שצריך לגרום לאימוץ של פתרונות דחוקים שלא אומצו בעבר. את כל זה שוקלים וימשיכו לשקול גדולי הפוסקים והדיינים של הדור. הציבור יכול להפעיל לחצים, לבקש ולדרוש, אך בסופו של דבר מדובר בשאלה הלכתית מהיותר כבדות משקל, שצריכה להיות מטופלת ומוכרעת על ידי גדולי הפוסקים והדיינים.

4

גם זה קרה השבוע. בית דין שבראשו עומד הרב פרופ' דניאל שפרבר, ובו שני דיינים נוספים שהעדיפו להישאר בעילום שם, פרסם החלטה שמתיימרת להביא אל פתרונה את אחת הפרשות הקשות ביותר של סרבנות גט. מדובר בסיפורה הקשה והעצוב של אישה שכבר לפני 18 שנים פסק בית הדין הרבני שבעלה חייב לתת לה גט. אבל הבעל הרשע סירב לציית לבית הדין, והעדיף להתבצר בסרבנותו העיקשת ולשלם מחיר כבד של מאסר שנמשך כבר 18 שנים, ובלבד שלא ייתן גט לאשתו ואם ארבעת ילדיו.

לאחר שכמה הרכבים ובהם בכירי הדיינים בישראל לא הצליחו למצוא פתרון שיאפשר לה להינשא, יזם הארגון הרדיקלי 'מרכז צדק לנשים' דיון נוסף בבית דין פרטי שהתכנס בראשות הרב פרופ' שפרבר - תלמיד חכם ואיש אקדמיה שבימים כתיקונם עוסק יותר במחקר אקדמי של היהדות ופחות בסידור גיטין והיתר עגונות. את הדיון הפרטני בנימוקי פסק הדין החדשני שלהם שהתיר לאישה להינשא אשאיר לגדולים ממני. אבל כל עוד לא אומץ הפסק על ידי פוסקים ודיינים מהשורה הראשונה, ברור ששומרי הלכה רציניים לא יסתמכו על מי שמתיימרים להתיר את מה שלא הצליחו להתיר מומחים רבים, גדולים ומנוסים מהם.

5

בעצם לא ברור מדוע פעילות 'מרכז צדק לנשים' טרחו בכלל לכנס בית דין. מכיוון שהנחת היסוד שלהן היא שלא ייתכן שלא יהיה היתר הלכתי למצוקתה של האישה, הן יכלו להכריז על ההיתר ההלכתי בעצמן. ממילא סמכותו של בית הדין הזה בעיני הציבור מקבילה בערך לסמכות "הסנהדרין" שמונתה ביוזמתם של אנשים טובים ובעלי כוונות טובות, אך איש כמעט אינו מתעניין בפסקיה. "לרבנות הראשית ודייניה אין מנדט הלכתי רב יותר משל שלושה תלמידי חכמים שדנו במקרה על פני פסק דין של 58 עמודים", כתבה השבוע בפייסבוק עורכת הדין ניצן כספי-שילוני מ'מרכז צדק לנשים', ואין צורך ביותר מזה כדי להמחיש עד כמה מופרכת גישתה. בעיית ממזרות כנראה לא תהיה במקרה הזה, בגלל גילה של המסורבת הוותיקה. אבל איזה יהודי שמקפיד על איסור אשת איש ירשה לעצמו לשאת אותה לאישה?

במקום לנהל מהלכי סרק מסוכנים, מוטב היה שפעילות 'מבוי סתום' יאחדו כוחות עם בתי הדין בדרישה להעמיד לרשותם את מלוא האמצעים והסמכויות המוכרים בהלכה כדי לאלץ את הסרבנים לציית להחלטת בית הדין. יש להניח שיש עוד לא מעט אמצעי ענישה ואמצעים פסיכולוגיים שמסיבות שונות טרם מוצו. אם מערכות האכיפה היו משקיעות בסרבני גט אמצעי שכנוע כמו שהן משקיעות כדי לדובב חשודים ולהביא להרשעתם, רוב הבעיות ואולי כולן היו יכולות להיפתר.

גם מערכת בתי הדין חייבת להפעיל לחצים בלתי פוסקים כדי שתגיע למיקסום של יכולותיה. גם משום שכל עגונה ומסורבת היא עולם מלא, וגם משום שכל סיפור קשה כזה מרחיק עוד אנשים מקדושת הנישואין היהודיים, ומקרב את היום שבו ייכונו כאן נישואין שלא כדת משה וישראל המוכרים על ידי המדינה. במקום פתרונות דמה באמצעות בתי דין פרטיים, יש להביא לכך שכמה שיותר סיפורים ייגמרו כמו הסיפור של המסורבת מזל דדון.

לתגובות: eshilo777@gmail.com