1. לו הייתי נדרש לבחור את עשרת השירים היפים ביותר בזמר העברי מאז ראשית שיבת ציון המודרנית, השיר "אני ואתה" של אריק אינשטיין היה מתמודד חזק מאוד על כניסה לרשימה.
המילים של השיר הזה, אותן כתב אריק אינשטיין, הן מרגשות. הלהט המהפכני הנושב ממנו, תואם היטב את רוחה של מדינה צעירה ותוססת, ובכלל, מי שהזיק הזה של הרצון לשנות את העולם לא בוער בו אפילו בפינה קטנה בלב יש בו לטעמי משהו קצת מיובש. הלחן של מיקי גבריאלוב לוקח כמובן את כל זה צעד נוסף קדימה, באופן הלא מילולי שבו רק מלחין גדול מסוגל לשדרג מילים של שיר.
"אני ואתה" הוא שיר ישראלי מאוד, במובן הכי יפה של הביטוי "שיר ישראלי", ומקום של כבוד שמור לו בפנתיאון השירים הישראליים של כל הזמנים.
2. ההמנון הלאומי "התקווה" לעומת זאת לא היה נכנס לרשימה הזו. צר לי. מדובר בשיר יפה אמנם, אבל אילולי היה ההמנון הלאומי ספק רב אם מישהו היה זוכר אותו במיוחד מבין השירים שהתחברו כאן בתקופת העלייה הראשונה.
כמנהג שירי אותה תקופה הוא עמוס בפאתוס רב, כבד, והמנגינה שחוברה לא ממש לא נוטה עמו חסד, ובטח לא הופכת אותו לפזמון קליל וקליט.
מזל. כי "התקווה" כלל לא מתחרה במגרש הזה. "התקווה" הוא המנון. המנון איננו בהכרח שיר יפה מאוד, או שיר קליט מאוד. לא אלו התכונות שהופכות המנון טוב להמנון של עם. המנון נועד לבטא בראש ובראשונה משהו מרוחו הלאומית של העם, לכונן אותו כעם ולייצר סביבו אחדות לאומית.
כך ההמנון האמריקני שהוא המנון של מדינת לאום שאיננה מדינת עם מבטא בראש ובראשונה את הנאמנות לדגל, שהיא למעשה הנאמנות לאיחוד שבין כל מדינות הפדרציה. ההמנון הבריטי הוא שיר נאמנות למלך או המלכה, שבעצם קיומם מגלמים את הממלכה והמנון "המרסֵיֶיז" הצרפתי הוא המנון הדם והאש של המהפכה, שהיא לב הזהות הלאומית הצרפתית המודרנית.
בדיוק באותו אופן, "התקווה" הוא המנונה של אומה ששבה לארצה אחרי אלפיים שנות גולה, בהן אף פעם לא זנחה את אותה תקווה עמוקה לשוב ל"ארץ ציון וירושלים" (וכלל לא חשוב שהמילים הללו בכלל לא היו בגרסתו הראשונה של השיר).
3. שירת ההמנון איננה חתימה יפה לתכנית האמנותית של טקסים רשמיים. זו לא הנקודה. ברור שבכל אחת מהמדינות שהזכרנו וגם באחרון ישנם שירים שהרבה יותר יפה לחתום אתם טקס חגיגי ומרגש. למרות זאת נהוג לחתום טקסים דווקא בשירת ההמנון, כי ההמנון מבטא את התחושה של שייכות לאומית.
החלטת אוניברסיטת תל אביב להחליף את שירת התקווה בסיום טקס הענקת התארים בפקולטה למדעי הרוח בשירת השיר "אני ואתה" של אריק איינשטיין היא לא החלטה תמימה. יש כאן, באופן עמוק, ביטוי לרצון של חלקים, קטנים אמנם אך קולניים למדי, בשמאל הישראלי להתנתק מהזהות הלאומית היהודית כמרכיב המכונן של הזהות, לטובת זהות נעדרת גוון לאומי.
הכיסוי לרצון הזה הוא בטענה לפיה מדובר באקט של התחשבות בסטודנטים ערבים. האמת היא שזו כלל איננה הנקודה. מה שמפריע לאותם חלקים (קטנים, נדגיש שוב) בשמאל בהמנון איננו העובדה שהוא מדיר ערבים אלא העובדה שהוא צובע אותם, היהודים, בצבע לאומי מאוד.
4. שירת ההמנון היא אקט של שייכות לאומית, ומי שלא אוהב את הלאום שהוא חלק ממנו לא אוהב ממילא את ההמנון. לאדם כזה קל לנדוד לעולם של מסרים בלתי מחייבים ושירי פופ קליטים ויפים כמו "אני ואתה נשנה את העולם".
האמת היא שלא חייבים לאהוב את כל המילים של התקווה, זה לא חלק מכללי הטקס. אבל, מי שמבין שזהות לאומית היא מרכיב עמוק בהוויה של עם, ובלי זהות לאומית העם והמדינה יתפוררו, מבין גם את הערך והחשיבות באקט הסמלי של שירת ההמנון.