רק הנוער?
רק הנוער?צילום: מטה המאבק בנתיב האבות

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, מתייחס ביומן ערוץ 7 להתמודדות בני הנוער עם העקירה והמאבק נגד הפינוי בנתיב האבות.

בפתח השיחה עמו נשאל מי שם את עולם המבוגרים בעמדה שבה הם שולחים את בני הנוער למאבק ממנו ייצאו עם שריטה וכאב לאורך שנים, כאשר התוצאות ידועות מראש.

במענה מחלק הרב גודמן, המכהן גם כראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל, את השאלה לשני אפיקים מרכזיים, כאשר הראשון שבהם הוא השאלה אם יש בכלל ערך במאבק פיזי במובן של היאחזות ופינוי שלא מרצון אחרי שכבר התקבלה ההחלטה. לדבריו שאלה זו היא שאלה שיש לשאול גם אם כולם היו מבוגרים ולא רק בני נוער. השאלה השנייה היא מקומם של בני הנוער במאבקים.

"השאלה הראשונה היא שאלה של הערכת מצב. חלק מאיתנו מאמינים שאחרי שהעסק גמור ונמנה אין עוד טעם וזה רק יוצר דימוי שלילי בעיני העם בלי להשפיע על איש, ולכן יש לרכז מאבק בשדה הפוליטי והתקשורתי. חלק אחר, וזה הטון שפגשנו בתמונות הלא קלות מאתמול, גורס שלמרות שעיקר העניין הוא פוליטיקה והסברה, לא יכול להיות שהורסים בתים ואנחנו ממשיכים ללכת למכולת ולגן. לא יכול להיות שאין ציבור שמתיישב ואומר שמרצוני אני לא מתפנה מארץ ישראל כשאין לכך שום הצדקה מוסרית או חוקית. אני חייב לומר שיש הגיון גם בטענה השנייה. יש היגיון בכך שדבר כזה לא יכול לעבור בשקט, וכל עוד לא נוקטים באלימות זה בסדר גמור. אני לא מטייל החוצה מיוזמתי".

באשר לשליחתם של בני נוער על ידי המבוגרים, מסכים הרב גודמן כי הזירה אינה יכולה להישאר אך ורק זירת מאבקם של בני הנוער. "בני נוער לא יכולים להישלח על ידי אף אחד אחר. ההורים צריכים לגשת, ואם הם ניגשים הרי שנכון, חינוכית ומוסרית, שבני הנוער יצטרפו אליהם. מעבר לכך גם תקשורתית זה לא נראה נכון כשרק בני נוער נמצאים במקום. צריך בחכמה לקרוא למבוגרים לבוא כדי להביא את כאבם ונאמנותם לארץ".

ועם זאת, הרב גודמן מוסיף ואומר כי "עם יד על הלב רוב מוחלט של הנוער שלנו נמצא בקצה השני, זה לא מעניין אותם. הם לא עסוקים בזה. זה אומר שאנחנו מאבדים את בני הנוער שלנו ועלינו לבצע עוד עבודה חינוכית רבה. אני לא חושב שבגלל ההפגנות הם לא מגיעים. גם אם היו שרים שם שירי סעודה שלישית בני הנוער לא היו מגיעים כי זה מהם והלאה, ומדובר בבני נוער אידאליסטים שתורמים בכל מקום, נערים שאוהבים את הארץ מאוד אבל לפעול למען כמה בתים נתפס בעיניהם כמשהו פחות מרכזי, ואני אומר זאת בכאב גדול".

ואולי הנוער האידאליסטי מעדיף שלא להגיע למוקדי המאבק מתוך ראייה התואמת את העולם המבוגר ה"מפוכח", זה שאינו רוצה להיכנס לעימותים ומאבקים עם שוטרים וחיילים שיכולים להיות אחיהם וחבריהם? "אכן יש כאלה שנמנעים כי הסגנון לא מתאים להם, אבל אני מזכיר שערב קודם לכן הייתה עצרת שקטה וגם אליה לא זרמו אלפים, כך שכנראה זה לא רק חוסר הרצון להתעמת. מדובר בחבר'ה מקסימים ואידאליסטים ואני לא יודע אם זה בגלל עייפות שירשו אותה בעקבות גוש קטיף, איבדו אמון ביכולת להשפיע או בגלל הפוסט מודרנה, או אולי מבט מקומי ופחות ארצי ואולי השקעה בעם ישראל ופחות בארץ ישראל, אבל השאלה היא איפה האחרים". לטעמו של הרב גודמן דרוש כאן חשבון נפש פנים מגזרי.

באשר ל"שריטה" שנחרצת בלב הנוער שעובר את החוויה הקשה וההתמודדות איתה, מרגיע הרב גודמן ומציין כי "בכל אירוע קשה שבני נוער עוברים תפקיד ההורים והמחנכים להיות קשובים, לדעת שהם עברו משהו, לשאול להתעניין ולהקשיב, אבל צריך לומר את האמת: מספרי המתגייסים לקרבי ובהמשך לקצונה מאוד גבוהים באופן עקבי, כך שבמובן הזה לא נשארת טלטלה. אני מקווה שזה משאיר טלטלה של נכונות לפעול בחינוך ובהסברה. נכון שיכולים להיות מקרי קצה ואת זה צריכים לקחת בחשבון מי ששולח את הילדים ולא נמצא שם בעצמו, ומצד שני היועצים יכולים לעזור, אבל רובם בריאים וגם אחרי אירועים מטלטלים הם קמים הלאה בלי שריטות".

"אני מסכים שתפקיד המחנך וההורה להקשיב, לתת מרווח ומרחב, לדון על הדרך הנכונה ועוד. יש עוד הרבה אתגרים עם בני הנוער גם בתחומים אחרים ולא רק כשהם פועלים בענייני ארץ ישראל. זה דורש הרבה עבודה ובחופש הגדול המתקרב כולנו הורים ב-120 אחוזי משרה. יש לנו עבודה גדולה בקיץ, ודווקא לטפח את הקשר לארץ ישראל וביחס לתרבות הפנאי ולהביא הרבה אור ושמחה למשפחתם ועם ישראל כולו".