בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין של חיים ומוות

עמיטל ברחד, אחות אונקולוגית, ליוותה מאות חולים סופניים שבחרו למות בבית, במטרה למסוך טיפת אופטימיות לים הכאב והפחד

רבקי גולדפינגר , א' בתמוז תשע"ח | עודכן: 22:18

"העומס בבית החולים הוא נורא. בבית אנחנו מסתכלים על החולה כאדם שלם". עמיטל ברחד
"העומס בבית החולים הוא נורא. בבית אנחנו מסתכלים על החולה כאדם שלם". עמיטל ברחד
צילום: שלומי יוסף

המטופל הראשון של עמיטל ברחד, לפני כשלושה עשורים, היה בחור צעיר בשנות ה-30 לחייו, שאובחן עם גידול בראשו.

"הוא היה נשוי ואבא לילדים קטנים, איש מקסים", נזכרת ברחד, אחות אונקולוגית. "המצב שלו היה 'על הפנים'. הרופאים הודיעו למשפחה שלצערם המצב לא טוב ואין לו עוד הרבה זמן לחיות. הוא שכב בבית, במיטה שלו, ואני נכנסתי לתמונה בניסיון להעניק לו איכות חיים גם במעט הזמן שנותר לו. הגעתי אליהם הביתה והם פתחו בפניי את הדלת ואת הלב. משפחה מקסימה, שנאלצה להתמודד עם מוות ועם פרידה כואבת", היא נאנחת. "דיברנו בפתיחות על המצב. הוא הביע פחד מהמוות והתעניין מה צפוי לו, ואני, אחות צעירה, ניסיתי לעזור במה שרק יכולתי. השתדלתי להרגיע ולהסביר בצורה הכי פתוחה ואמיתית לקראת מה אנחנו הולכים".

הבחור הצעיר הלך לעולמו, וברחד נותרה עם רשמים חזקים מהטיפול. "המוות שלו היה נורא עצוב וכואב, אבל הוא חידד אצלי את ההבנה שהטיפול האישי בחולה, בבית שלו ובמיטה שלו, הוא כל כך משמעותי, שחייבים לאפשר אותו לכל חולה סופני שירצה בכך", היא מסכמת במשפט אחד את התורה כולה. אותו מפגש עוצמתי שחוותה בתחילת הדרך הביא אותה לקביעת ייעוד נוסף מעבר לעבודתה כאחות: טיפול בחולים קשים וליווי שלהם לקראת מותם בביתם.

בגיל 35 עברה ברחד עם משפחתה ליישוב כוכב יאיר, שם נפתחה מרפאה קהילתית חדשה של מכבי שירותי בריאות, וכאחות התמסרה גם לליווי חולים סופניים בביתם. "מבחינתי זו הייתה הזדמנות ליישם את טיפולי הבית. באותה תקופה זה לא היה כל כך מקובל. כשאדם חלה במחלה חשוכת מרפא ועמד למות, הוא היה מתאשפז בבית חולים. אבל למה לסיים את החיים שם? אין סיבה למות בבית חולים אם זה לא הכרחי. למה להיות מאושפז בחדר עם עוד חולים, בלי טיפת פרטיות ובלי יחס אישי?" היא שואלת ברגש. "העומס בבית החולים הוא נורא. בבית אנחנו מסתכלים על החולה כאדם שלם, הוא מקבל את המעטפת הטיפולית התומכת, ואולי הכי חשוב - הוא בסביבה המוכרת והבטוחה שלו. זה כל כך אחרת", היא מסבירה. מאז ליוותה ברחד לאורך השנים למעלה ממאה חולים סופניים בסוף דרכם, בכל הגילאים.

בזכות הנכות של אמא

את תעצומות הנפש שהיא נושאת עימה, הנדרשות לליווי צמוד של חולים לקראת מותם, היא זוקפת בראש ובראשונה לזכות הבית שבו גדלה. הוריה, יוסף ופאני שר ז"ל, היו אודים מוצלים מאש, ששרדו את אימי השואה. "ההורים שלי היו ילדים כשפרצה מלחמת העולם השנייה", היא מספרת. "אמא הוחבאה יחד עם אחותה במרתף של מפעל בבלגיה. הן נראו גרמניות וזה כנראה עזר. במחבוא אמא חלתה בשחפת, שפגעה קשות בגוף שלה. אחרי המלחמה היא הייתה מאושפזת בבית חולים בדבוס במשך כמה שנים. מהשחפת נפגעו הריאות שלה, שבקושי תיפקדו, וגם חמש חוליות בעמוד השדרה. היא הלכה עם הליכון, ובשלב מסוים חוברה לבלוני חמצן, וכל השנים הייתה מאוד מוגבלת".

האב יוסף גורש עם פרוץ המלחמה מפולין לרוסיה, שם הפך לפליט. לארץ הוא עלה בשנת תש"ח, לאחר תלאות ונדודים. "למרות כל מה שעבר, אבא לא עשה לעצמו הנחות, הוא שירת בקבע ותרם מעצמו למדינה". עמיטל נולדה וגדלה בשכונת רמת חן ברמת גן. את שמה העניקו ההורים לבתם הבכורה כסמל לתקומה שלאחר החורבן האישי והלאומי. "זה שם באמת מיוחד. נולדתי לפני 60 שנה, ביום השואה הראשון שצוין בארץ. זה היה עיתוי סמלי בשבילם. עמי-טל, הטל שיורד עם שחר ומביע התחדשות ותקווה".

הבית שבו גדלה היה חם ואוהב, אבל החיים לצד אמא נכה העניקו לברחד חוסן נפשי ורגישות גדולה. "למרות המצב הבריאותי הלא פשוט, אמא הייתה עם אנרגיות לא נגמרות, עליזה ושמחה והכי אופטימית בעולם. הייתה אצלנו עוזרת פעמיים בשבוע, כי אמא לא הייתה מסוגלת לעשות הרבה פעולות שנראות לכאורה פשוטות לעקרת בית. היא לא עשתה לנו אמבטיות מעולם. סבתא גרה לידנו ועזרה המון".

על השואה דיברתם?

"השואה בהחלט הייתה נוכחת בחיים שלנו. היינו מדברים פתוח על מה שהיה. לא מחביאים או מסתירים. אמא גם התמודדה באופן יומיומי עם הנכות מהמלחמה. אני חושבת שמשם פיתחתי את הכוחות להכיל, להצליח להתמודד עם מצבים קשים בחיים, וגם לתת כוחות לאנשים שזקוקים לליווי ברגעים הכי קשים ומלאי חרדה".

כשברחד הייתה בת 21 עברה אמה ניתוח מסובך בעמוד השדרה. "זה היה ניתוח טראומטי בשבילי. אמא כמעט נפטרה בו. בניתוח שמו לה קיבוע בגב, וחצי שנה היא שכבה במיטה עם גבס. רציתי לעזור לה ולהקל עליה, זה היה מצב חסר אונים. באותו שלב החלטתי ללכת ללמוד משהו שקשור לרפואה".

היא פנתה ללימודי סיעוד במרכז הרפואי העמק בעפולה, ועם תום לימודיה החלה לעבוד שם כאחות במחלקה לחולי דיאליזה. "קפצתי למים עמוקים ביחידה קשה ומורכבת של חולים במחלה כרונית, ונפגשתי עם חולים במצבים כואבים". בהמשך הייתה אחות במרפאה המיועדת לתושבי הקיבוצים בסביבת עמק בית שאן.

שיחות נפש וחשבון נפש

במסגרת המפגש היומיומי עם המטופלים, ולאחר הטיפול המכונן באותו חולה אונקולוגי צעיר שהלך לעולמו, נולד בראשה הרעיון לייסד את מרפאות הבית, מתוך הבנה שכל מטופל זכאי להיות בביתו, במיוחד לקראת תום חייו. "להיות אחות זה כנראה הייעוד שלי", היא מנסה להסביר את המוטיבציה, "אני 35 שנים אחות, ובכל יום כשאני פותחת את דלת המרפאה ואנשים נכנסים - זה מרגש אותי. זה נכון שליווי חולים קשים דורש ממני המון כוחות נפש, הייתי עם החולים ברגעים הכי טעונים ולא נתפסים, נכחתי בזמן המוות שלהם, אבל עם כל המורכבות אני מודה על הזכות הענקית הזאת".

כאחות, היא מסבירה, המוות היה תמיד חלק מעבודתה. "בתור אחות את נתקלת כל הזמן במוות, אבל בליווי חולים סופניים אני שותפה פעילה בתהליך. אני מכינה את החולה לדעת מה צפוי לו רפואית, מתארת לו איך המוות נראה, ואנחנו חושבים איזה טיפול מתאים לו. כיום, על פי חוק 'החולה הנוטה למות', לכל אדם יש אפשרות לבחור איפה הוא רוצה לסיים את חייו - בבית החולים, במוסד או בביתו. הוספיס בית הוא שירות המיועד לחולים במחלות חשוכות מרפא או במחלות קשות, שכבר נמצאים בשלב סופני של המחלה. המשימה שלנו היא לאפשר לחולה שמבקש להיות בבית למות בכבוד, זה הבסיס של הרפואה הפליאטיבית (התומכת)", היא מסבירה.

מהו בדיוק הטיפול התומך?

"מדובר במעטפת שלמה שמעניקים לחולה. טיפול שפועל לשפר את איכות החיים שלו בהתמודדות עם המחלה, להפחית את הסבל הפיזי והנפשי שלו. העבודה שלי היא שילוב של עבודה טכנית-מקצועית ועבודה נפשית. אני נותנת עירויים, זריקות, תרופות וכל מה שצריך בפן הפיזי. מצד שני, אני עושה איתם תרגילי יוגה, שיחות נפש ותמיכה".

ברחד מבקשת להדגיש כי ערך החיים הוא ערך עליון מבחינתה. "אנחנו לא מקדמים את המוות, רק מנסים להקל על הסבל. אני לא אלוקים, לא מחליטה, אבל אני רוצה לעזור לחולה למות בכבוד, באופן נטול כאבים וללא סבל. למשל, במקום לסבול מכאבים הוא יכול לאמץ תרגילי הרפיה ונשימה או לקבל תרופות חזקות נגד כאבים, לקבל תרופה מרדימה ולישון בלי לסבול. חייבים לחוש בצורה מאוד עדינה מה נכון לאותו חולה ולאותה משפחה. כל אדם חווה את הימים הקשים האלו בצורה שונה. אין נוסחה, זה מנעד של רגשות ורצונות", היא אומרת.

"הייתה לנו חולה צעירה בת 40 עם סרטן גרורתי, במצב קשה מאוד. היא כבר הייתה במצב סופני, ואחרי התייעצות החלטנו לתת לה תרופה שגורמת לשינה ושכחה כדי שלא תסבול יותר. אבל כשהבן שלה חגג בר-מצווה הוחלט למרות הכול להעיר אותה. לקחנו אותה באמבולנס המשאלות לכותל להנחת התפילין של הבן. היא כל כך התרגשה מהמעמד. יומיים אחר כך היא נפטרה. מדהים שהיא זכתה לזה", אומרת ברחד וקולה רועד. "זו הבחירה של החולה איך להתמודד. היה לי חולה שטען 'אני זומבי עם המורפיום'. הוא רצה לחוות עם יקיריו את הפרידה. אז ניסינו להקל עליו בדרכים אחרות. כולם מפחדים למות, מפחדים לכאוב, חוששים מהלא נודע".

את נוכחת ברגעים הכי אינטימיים של משפחה.

"נכון. זה דורש רגישות גדולה. החולים משתפים אותי בהמון תובנות על החיים. חולקים חוויות מהיחסים עם בן הזוג או הילדים ומסכמים תהליכים. זה מלווה הרבה פעמים בתחושת החמצה גדולה על מה שעוד היו רוצים לעשות ולהספיק. המבוגרים מביטים אחורה על החיים ביותר סיפוק והשלמה. החולים הצעירים מרגישים שהכול נקטע בבום. היו להם עוד תוכניות אישיות ומקצועיות. הם מצטערים שלא יהיו בבר-מצווה של הילד או בחתונה של הבת. זה זמן לחשבון נפש. לאדם שחולה במחלה סופנית יש פתאום המון זמן פנוי, ואז המחשבות עולות וצפות. הם חושבים המון על מה הייתי יכול לעשות אחרת ומה היה טוב או לא טוב בחיים".

את מדברת עם החולים גם על העולם הבא?

"אני דתייה ומאמינה בחיים שלאחר המוות, אבל אני דתייה לעצמי, ולא מחנכת אחרים. מה בדיוק יש בעולם הבא - לא ידוע לי. אף אחד עוד לא חזר משם וסיפר לנו, כך שאני לא יודעת לאן בדיוק הולכים. אבל אני כן יודעת איך הולך להיראות המוות עצמו. לכן אני שם בשביל החולה, כדי להרגיע אותו שנעשה הכול שלא יסבול. כל כך הרבה אנשים מדהימים ועוצמתיים פגשתי. אחד מהם היה בחור בשנות החמישים לחייו, לוחם שייטת שבמשך שנתיים ליוויתי אותו ואת המשפחה המקסימה שלו. הכרתי אותו ואת אשתו, את הילדים ואת הבית. דיברנו המון והתחברנו, וכשהוא נפטר ממש כאבתי".

ברחד מציינת כי כאשר אדם חולה במחלה סופנית, הוא מתמודד עם המוות המתקרב בעוצמה רבה. "הידיעה על המוות מעוררת אצל החולה המון מחשבות, חרדות ותהיות. לקראת המוות החולה רוצה לדעת 'מה יהיה?' מה יהיה איתו, מה יהיה עד הפטירה, מה הוא ירגיש בזמן המוות, מה יהיה עם יקיריו אחרי מותו, ועוד שאלות. חשוב מאוד לתת מקום לחששות האלו ולא לבטל אותם. עוד פן מרתק הוא האופי של החולה, שבא לידי ביטוי דווקא בשעה הקשה", היא מספרת. "יש כאלו שלא עושים חשבון נפש ורק מאשימים את כל העולם במצב שלהם, ואחרים מוקירים תודה על כל דבר, על האהבה של המשפחה ואפילו על כל יום שהם חיים. הצוות הרפואי בא לעזור לחולים, ולפעמים נתקל בחולים שקשה לעבוד איתם. אבל אני לא נעלבת מחולים, אני מאוד מבינה את הסערה שהם נמצאים בה".

כשהמחלה מתקדמת לכיוון אחד, והסוף הכואב הוא בלתי נמנע, איזו תקווה ניתן לשדר לחולה?

"תמיד יש גם נקודות אור. אנחנו מנסים להראות לו את מה שהוא יצר והספיק בחיים, את המשפחה היפה שהקים, חברים אוהבים, חוויות חושיות שלא היה ער להן קודם, כמו ריח של פרחים, צליל של מוזיקה. כל אחד לפי היכולות וההעדפות שלו".

וואטסאפ פתוח לחולים

במהלך השנים התמסרה ברחד לייעודה, ופנתה ללימודי תואר שני בסיעוד אונקולוגיה קלינית כדי להעמיק את הידע בתחום. בנוסף למדה הדרכת יוגה, והיא מעבירה שיעורי יוגה ייחודיים לחולים אונקולוגיים ולבני משפחותיהם, כדי להקל על הכאב ולסייע בהפחתת חרדות ומועקות נפשיות בעקבות המצב.

"לפני 14 שנים הייתה לי תאונת דרכים ונפגעתי בעמוד השדרה", היא מספרת. "הייתי סוג של משותקת לאיזו תקופה. לא הייתי מסוגלת לעמוד ולא לשבת, רק לשכב. הפיזיותרפיסטית נתנה לי תרגילי קונדליני-יוגה, מעין יוגה למודעות. זה עזר לי מאוד, ולכן שנה לאחר מכן למדתי בעצמי יוגה. מאז הכנסתי את היוגה לטיפול שלי בחולים הסופניים. אני מעבירה תרגילים לחולים ולמשפחות שלהם בבית, וגם בקבוצות לחולי סרטן. אנחנו עושים תרגילים של נשימות, מדיטציות. מדהים עד כמה זה מפחית מתח וחרדה, מעניק שליטה בנשימות, עוזר בתקופה של טיפולים כימותרפיים ומעניק חוסן נפשי.

"היה לי חולה בסרטן הריאות שכבר לא היה מסוגל לנשום. הוא היה מחובר לבלוני חמצן ובקושי הצליח להכניס אוויר, זאת הייתה מצוקה נוראית. עשינו יחד תרגילי נשימה, ודרך היוגה ניסיתי להרגיע אותו ולסייע לו לנשום נכון. היוגה היא כלי מדהים לטיפול בחולים. היוגה גורמת לחולים שכבר בקושי זזים להצליח להזיז איברים, להביט פנימה. כשאנשים חולים הם הרבה פעמים במתח וסטרס, והיוגה מכניסה להם קצת שקט ושלווה".

מלבד המרפאה בכוכב יאיר, היא עובדת כאחות במרפאה האונקולוגית ברמת השרון. "אני רואה חולים מכל הארץ. במרפאה הזו אני עושה ביקור בית אחד אבל לא מלווה בעצמי. יש לנו מאות חולים במרפאה, אבל המעקב והטיפול הוא אישי. תראי את הוואטסאפ שלי, ההודעות מהחולים לא מפסיקות להגיע. אני משאירה את הטלפון פתוח כל הזמן. הם שואלים מה שהם רוצים, אם להפסיק טיפול, אם ללכת לבדיקה אחרת, שאלות על המצב שלהם. אני בקשר עם הרופאים והמענה צמוד. זה ליווי, מעקב וטיפול. לחולה יש כתובת. אנחנו איתם ברגעים הקשים", היא אומרת ומסבירה: "החולה לא מת מהרגע להרגע. זאת תקופה שיכולה להימשך שבועות, חודשים, והיו כאלו שליוויתי שנים".

את נקשרת אישית לחולים שאת מלווה?

"ברור שנקשרים. חוויתי חוויות קשות של אובדן וכאב. היה נער בן 16 שחלה, וחצי שנה טיפלתי בו בבית. יש לו אמא מקסימה שטיפלה בו במסירות ואהבה. היה מאוד קשה לראות אותו במצב כזה. היינו שם סביב השעון עד שהוא נפטר".

מנין את שואבת כוחות?

"אני מעסיקה את עצמי בהרבה תחומים מעבר. אני עושה יוגה, מחדשת רהיטים, מציירת המון, ויש לי בעל, ילדים ונכדים מדהימים שנותנים לי הרבה כוח. וכן, אני נותנת לעצמי גם מקום לבכי, שזה חשוב מאוד".

את עבודתה יישמה גם במשפחתה שלה, כאשר אמה בת ה-86 הגיעה לימיה האחרונים. "היא בקושי נשמה ובקושי דיברה. עם כל הכאב, הבנתי שזה הסוף. שבוע לפני שהיא נפטרה עשינו פרידה. דיברנו על הכול פתוח. היא רצתה למות בבית. הבטחתי לה שהיא תמות בשלווה. כל בוקר קילחתי אותה. בשבת האחרונה ישבנו בסעודה, היא הייתה חלשה וישנונית מאוד. אמא שיתפה אותי במחשבות שלה. אמרה שהיא בוכה בלב על שלא תהיה בחתונה של הנכדה. היא אפילו סיכמה עם אבא שלי שילך לבית אבות, ובשעה 2:00 בלילה היא נפטרה".

הטיפול האינטנסיבי עם החולים לא מקהה את הרגשות?

"אצלי לא. אני משתדלת להפריד בין העבודה לחיים האישיים. אני לא מספרת בבית על החולים. בימים רגילים זה לא משתלט עליי, אבל כשחולה שלי נפטר אני באבל, עצובה ובוכה, מרגישה את זה פיזית ונפשית. אני הכי רגישה בעולם וזה מלווה אותי כל היום. אני יכולה לבכות בקלות, אבל מצד שני אני מסתכלת למוות בעיניים, נוגעת במוות בכל צעד ושעל, כי אני מבינה שזה חלק מהחיים. במהלך העבודה נתקלתי באנשי צוות מדהימים שרואים בעבודה הזאת שליחות. הצוותים של הרופאים, האחיות, הפסיכולוגים, המתאמות ועוד. בטיפול בחולים לפני מותם הם חייבים להיות מדהימים ורגישים במיוחד. הם צריכים להיות מלאי אהבה וסבלנות ולראות את הבן אדם שמולם".

לפני כחודשיים החליטה לתלות את החלוק ולהפסיק את ביקורי הבית וליווי החולים הקשים. "הרגשתי שבכל מקרה שחולה נפטר - אני מתה עוד קצת", היא משתפת. "הלכתי לעוד ועוד לוויות וניחומי אבלים, כי גם אני צריכה לסגור מעגלים, אבל זה הפך לקשה מנשוא עבורי. שלושה מקרים קשים של מטופלים צעירים שליוויתי בצמוד עד הרגע האחרון, היו המטופלים האחרונים שלי. כל מטופל הוא עולם ומלואו", היא מסבירה. "ללוות ככה חולים עד הרגע האחרון זה להיות כל יום קרוב למוות, וזה לא פשוט, אבל אני מרגישה שזה מה שנועדתי לעשות".

יש לך איזו תובנה שלקחת מהעבודה?

"החיים הם חלק מהמוות והמוות הוא חלק מהחיים, וחשוב לזכור את זה. המפגש עם ה'אין' מעצים את ה'יש'. המבט על המוות נותן משמעות לחיים. בעיניי זה מחדד מאוד את הערך של ניצול החיים. זה גורם לך לא לקבל כלום כמובן מאליו, ולהגיד תודה על מה שיש. אני באופן אישי משתדלת לבלוע את החיים. אני אומרת לילדים שלי 'תיהנו מכל רגע. תדעו להעריך את המתנות של החיים'. כשאני עם חולים סופניים והם מרגישים עצובים וחולים, אני מבקשת מהם לנסות להתחבר לדברים הקטנים של החיים - לחיוך של הילד, לחיבוק מבן הזוג או אפילו לציוץ הציפורים. אני הולכת לישון כל לילה עם תודה ענקית לאלוקים על מה שיש, ובבוקר מיד כשמתעוררת אומרת 'מודה אני'. אתה חי? בריא? עובד? מגדל משפחה? תשמח, כי כל רגע בחיים הוא מתנה".