בפזילה אל המבחנים בשולחנות מסביב, ראיתי שעל השורות המודפסות היו כתובות בצפיפות מילים רבות. רק אצלי ליד כל שאלה חיכו השורות מיותמות, מלאות במילים שנמחקו, נכתבו ושוב נמחקו, וכעת היו ריקות.
תמיד לקראת סוף השנה מגיע השלב הזה של המבחנים המסכמים. על כמה ניירות מהודקים מצפים שאסכם את כל מה שלמדתי השנה. השאלות אמורות לכוון אותי, להזכיר לי את הנושא, אבל הן רק מבלבלות.
אני אוהבת את המורה. היא תמיד מקשיבה ומסבירה בסבלנות. ועכשיו, כשתראה את הטופס הריק שלי, היא בטח תחשוב שהשיעור שלה לא מעניין אותי, שאני מזלזלת בה, או שאני סתם טיפשה.
זה לא זלזול. קשה לי להקשיב בשיעור. אולי אני באמת טיפשה. כלום לא מצליח לי. בלימודים אני גרועה. ניסיתי לקרוא את השאלה בפעם העשירית, אבל ידעתי מראש שאין בזה תועלת. כשנשארתי אחרונה בכיתה, מוחקת את המילה היחידה שכתבתי, המורה התיישבה לידי. הרמתי אליה מבט, ולמרות שלא רציתי, מיד העיניים שלי התחילו לדמוע, והגוש הגדול שהיה תקוע לי בגרון תפח וגרם לבטן שלי להתכווץ. "אני יודעת שאני כישלון", אמרתי למורה בקול מרוסק.
"בדיוק חשבתי על כמה שאת גיבורה", היא אמרה לי, גורמת לי להרים אליה מבט מופתע. "ראיתי איך ישבת אתמול עם רז, והקשבת לה. זו לא הייתה סתם הקשבה. את נתת לה להרגיש שאת איתה. אני יודעת שבאותו יום רז הייתה עצובה. השיחה איתך שיחררה ממנה את הרגשות הקשים. אחרי זה היא חזרה להיות שמחה כתמיד".
אני חושבת שהלסת שלי קצת נשמטה. בראש ניסיתי להבין איך זה קשור למבחן, אבל המורה המשיכה: "שמתי לב שבהפסקה ישבת לחזור על החומר עם נעמה. נתת לה להסביר לך את כל הנושאים. תשומת הלב שלך הייתה נתונה רק לה, וזה עודד אותה להמשיך וללמד אותך. זה סייע לה להבין ולשנן לעצמה את החומר בצורה טובה יותר. בעצם ההקשבה שלך, נתת לה את ההכנה הכי טובה למבחן.
"את לא כישלון. יש לך אופי סבלני ומקבל. ההקשבה ותשומת הלב שאת מעניקה לכל מי שבאה לשוחח איתך הן נדירות. מעולם לא ראיתי אותך מתפרצת לדברי חברתך. כשהבנות מדברות איתך, את מאפשרת להן לנסח לעצמן את המחשבות. כשהחברות מספרות לך מה קרה להן, הן בעצם מתרגמות הרגשה למילים, ופתאום הדברים נראים אחרת. לפעמים זו הצלה גדולה".
המורה עצרה. הסתכלתי עליה, וגיליתי כמה טובות העיניים שלה. "אני צופה שכשתגדלי תהיי פסיכולוגית נהדרת, או אולי עובדת סוציאלית. את תעזרי לאנשים בכוח ההקשבה הסבלנית שלך, ותצילי חיים. בינתיים לימדת גם אותי כמה חזק וחשוב הוא הכלי הזה. אולי הפעם נצליח להשתמש בכוח שלך כדי לעזור לך", היא חייכה, ומיד שאלה אותי, ככה בעל-פה, את השאלה שקראתי כבר עשר פעמים מהדף. ברגע הראשון גמגמתי, אבל היה לה מבט כזה, מתעניין. זה נתן לי ביטחון והתחלתי לספר לה מה שאני זוכרת, מה שלמדנו, ואיכשהו הגמגום הפך לשטף מסודר של משפטים, שביחד בנו תשובה מנוסחת והגיונית. כשסיימתי, המורה ביקשה שאכתוב בקצרה את מה שאמרתי. השורות הריקות שבטופס הבחינה התחילו להתמלא במילים.
הקשבה היא באמת כלי חזק. כנראה אני לא כישלון. כשאהיה גדולה אקשיב לאנשים ואגרום להם לגלות במילים את כל הידע והתובנות שמסתתרים בראש שלהם. בעצם, למה "כשאהיה גדולה"?! אני עושה את זה כבר עכשיו.