רצועת עזה על סף משבר הומניטרי. את הקביעה הזאת אנחנו שומעים בוקר וערב, בכל אמצעי התקשורת, מפי ראשי מערכת הביטחון.
הרמטכ"ל אף הגדיל והוסיף שאם המצב יחמיר, תעלה הסבירות למלחמה ב-2018. מיום שחמאס השתלט על הרצועה ב-2007 היא על סף משבר הומניטרי, ומאז אנחנו מקיימים דיונים על מה שישראל צריכה לעשות לשיקומה – תשתיות, חשמל, מים, אבטלה, תרופות, מעבר דו-כיווני של סחורות ועוד.
כל שיקום תובע מאמצים וממון, ולעומת זאת, סיכול השיקום קל, נוח, פשוט וזול בהרבה. עובדה זו מחייבת תשובה לשאלה מקדמית – את מי משרת המצב של סף משבר הומניטרי? הרי מיליארדי דולרים שהיו אמורים להפוך את רצועת עזה לריביירה תיירותית הושקעו בדיפון עשרות מנהרות, בייצור וברכישת אמצעי לחימה, ולא מעט מהכסף הזה הופקד בחשבונות הבנק של מנהיגי חמאס המושחתים. אולי אולי החמאס אינו מעוניין בשיקום, וסף משבר הומניטרי משרת את יעדיו?
בשמאל הישראלי חושבים לגמרי אחרת. בספרם "משטר זה שאינו אחד" ניסו אריאלה אזולאי ועדי אופיר להתמודד עם השאלה מהו האינטרס של רשויות השלטון בישראל להותיר את עזה באופן קבוע על סף קריסה. התשובה שלהם כבר בת עשר שנים: "הותרת הפלסטינים בעזה במצב של 'סף' מתמיד היא הוכחה ניצחת לכוח הישראלי. הפלסטינים בעזה אינם יכולים לקחת את חייהם כמובנים מאליהם, שכן השלטון הישראלי יכול לקחת את החיים שלהם בכל רגע, ובכך הוא מבסס יחסי אדנות ברורים".
הקביעה הדחוקה הזו של השמאל אומרת דבר אחד – לרשויות השלטון בישראל יש אינטרס ברור להכניס מיליון נפש מאזרחי המדינה תחת איום של טילים, לשבש אורחות חיים של ילדים וזקנים, לשרוף את חורשותיה ושדותיה של המדינה, להשקיע הון תועפות במיגון ובמלחמות ולהגביר את האנטישמיות בעולם כולו. מחיר קצת כבד בשביל תחושה של אדנוּת. אין מנוס מלהגיע למסקנה הזו. זהו ההיגיון של השמאל.
כדי לסייע למישהו צריך קודם כול את הסכמתו. ולא די בהסכמתו: הדבר מחייב את המסתייע לקחת חלק פעיל ככל יכולתו בתהליך הסיוע. השכל הישר אומר שרבים מתושבי הרצועה מסתייגים, בלשון המעטה, משלטון חמאס, אך ידם קצרה מלהושיע את עצמם. חמאס מצהיר בגלוי שאין לו כל עניין אחר מלבד השמדתה של מדינת ישראל. משמע, מתחייבת מכאן הפרדה בין האוכלוסייה לבין החמאס ויתר ארגוני הטרור. רק את זה צריכה ויכולה ישראל לעשות – לסלק לחלוטין את תאי הטרור וליצור סיכוי למתן סיוע ושיקום.