וידוי קטן: כשבסקר הציונות הדתית של 'בשבע' שפורסם ביום העצמאות האחרון טענו ארבעים אחוזים מהמשיבים שזהות דתית פוגעת בסיכויים לקידום בצה"ל, הנתון נראה לי מוגזם ובעיקר לא מוצדק.
בשנתיים האחרונות אומנם נרשמו בעיקר מורדות וחיכוכים ביחסי צה"ל והציונות הדתית, אבל היה קל לחשוב שמשבר האמון מתמצה ביחסים בין קבוצת רבנים ופעילים לבין כמה קצינים בכירים בצבא. העימות על הזקנים והשירות המשותף - סוגיות חשובות אך ניתנות לפתירה - לא פגע במוטיבציה או באחוז המתגייסים (והמתגייסות) מהציונות הדתית, והיה אפשר לקוות שהוא לא מחלחל אל הלוחמים עצמם. החלטת הרמטכ"ל מהשבוע, להקפיא את קידומו של תא"ל עופר וינטר ובעצם לשלוח אותו הביתה, הסיטה את הוויכוחים מהמישור העקרוני והטכני אל המישור האישי והאמוציונלי.
אני לא חושד שהרמטכ"ל מתנגד עקרונית לקידום קצינים דתיים, ומקבל גם את הטענה שהדיווחים והמבזקים שהודיעו בדרמטיות על הקפאת קידמו של וינטר היו בעצמם גם הסיבה להחלטת אייזנקוט לוותר על שירותיו. הוא ידע שכל החלטה לגבי הקצין הבולט, בין שיקודם ובין שיוקפא, תהפוך מיד לכותרת ראשית. אין עוד תת-אלוף בצה"ל שכל כך הרבה עיניים עוקבות אחריו, ציבורית ופוליטית, ואת זה הוא רצה להפסיק.
אפשר להתווכח על ההחלטה לבלום קידום של קצין מוכשר ולהפסיד מפקד שטח מעולה בשביל להעביר מסר פיקודי למערכת, אבל אייזנקוט התעלם מנתון נוסף, או ליתר דיוק, ממקבץ נתונים מדאיגים. כפי שפרסם השבוע צחי דבוש בגל"צ, ארבעים אחוזים ממסיימי בה"ד 1 הם חובשי כיפה, חצי ממפקדי חטיבות החי"ר דתיים, אבל כשמסתכלים למעלה בשרשרת הפיקוד - לא מוצאים כיפה אחת בקרב מפקדי האוגדות המתמרנות או המרחביות. יש מפקד עוצבת מילואים אחד (דוד זיני), אפס אלופים דתיים, ורק חבר פורום מטכ"ל אחד (תא"ל אליעזר טולדנו, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה).
המקרה של עופר וינטר מלמד שספירת כיפות אינה מומלצת, ודווקא הבולטוּת והחיבוק החזק מדי שקיבל מהמגזר עמדו לו לרעתו, ובכל זאת אין ברירה. קצין דתי צעיר שמסתכל על מסלול הקידום שלו, עלול לחשוב שהכיפה היא מחסום. נכון שהקידום לוקח זמן, ואת פירות המשרתים כעת נוכל לבחון בעוד עשרים שנה, אבל התמונה הנוכחית לא מתכתבת גם עם אחוז הקצינים הדתיים לפני עשור או שניים. איש לא ביקש לקדם מפקדים כושלים כדי לתת ייצוג סקטוריאלי, אלא בסך הכול לאפשר צמיחה למי שממילא הוכיחו את עצמם. ויתור על מי שידוע כאחד המפקדים הטובים של צה"ל, שחתום על הצלחות ב'צוק איתן', רק כדי להראות מי הבוס, הוא טעות שמתקבלת על הדעת במתחם השיקולים של רמטכ"ל. אבל כשמוסיפים לזה את המסר הבעייתי, הוא כבר הופך לשגיאה אסטרטגית.
הזדמנות לשקט
הנוסח החדש של חוק הגיוס, השלישי שתידרש הכנסת לאשר בתוך פחות מחמש שנים, השאיר את ראשי המפלגות החרדיות עם פה פעור. לא בגלל ההלם מהנוסח, אשר למרות כל ההכחשות היה מוכר להם היטב משלבים מוקדמים מאוד, אלא בגלל ההתלבטות כיצד נכון לנהוג: אם להשמיע קולות רמים של הקאה, בעוד שכל מה שהם רוצים זה לבלוע במהירות וללקק את הסימנים מהשפתיים.
החוק שהניחה הוועדה שמינה ליברמן, הוא הרע במיעוטו מבחינתם. יעדי הגיוס שנקבעו בו יעלו באופן מתון מאוד, במיוחד אם לוקחים בחשבון שממילא הגידול הטבעי במגזר עומד על ארבעה אחוזים בשנה. גם הסנקציות הכלכליות שיופעלו במקרה שלא יעמדו ביעדים תהיינה הדרגתיות, ומי כמו יו"ר ועדת הכספים יודע שתמיד יהיה אפשר לפצות את הישיבות בתוספת תקציבית מאוחרת, גם אם לא בבסיס התקציב. המנגנון כולו יקרוס רק אם לא ימולאו 85 אחוזים מהיעדים במשך שלוש שנים רצופות, וכל החוק ייכנס לתוקף רק בעוד שנתיים. בקיצור, אם נתרגם את זה ללו"ז ריאלי, במקרה הגרוע יש לחרדים לפחות חמש שנים נוספות של שקט, בהנחה שבג"צ לא יפסול גם את החוק הזה. במקרה הטוב, הנוסח הזה עוד עשוי להוריד את סוגיית הגיוס מהשולחן לעשור או שניים.
ליצמן ופרוש ניצלו את ביקוריהם בברוקלין כדי להתחמק מתגובה מיידית, ורק אחרי יממה השמיעו קולות מחאה. גפני מילמל משהו על התייעצויות עם רבנים, ודרעי ניסח הודעה ממורמרת אבל כללית. לעומתם, שני גורמים מיהרו להגיב באופן נחרץ: הפלג הירושלמי ו'יש עתיד'. לפיד הפתיע ומיהר לחבק את החוק, שאותו הגדיר "חזרה לחוק השוויון בנטל של 'יש עתיד'". הוא מרוויח פעמיים במהלך הזה: גם מסנדל ומביך את החרדים בטווח הקצר בתוך הקהל שלהם, וגם חוסך לעצמו כאב ראש עתידי, אם וכאשר ינסה להקים איתם ממשלה.
בפלג הירושלמי סינדלו את הנציגים החרדים מהכיוון ההפוך - כשתקפו בחריפות את החוק על אף שאינו כולל את ה"סנקציות הפליליות", בגלל קבלת רעיון ה"מכסות" למתגייסים מקרב המגזר. בפועל, החוק נתפר על פי המגמות הקיימות ובקצב שלהן, ולכן אין לו כמעט משמעות. הוא לא יביא לבקו"ם שום צעיר חרדי שלא היה מגיע גם ככה. רק שינוי קיצוני בהלך הרוח של הצעירים החרדים, שלא נראה באופק, יוביל להתנגשות ולהפעלת הסנקציות הכלכליות בהיקף נרחב. המשפט "החוק יובא בפני גדולי ישראל", שחתם כל הודעה של הח"כים החרדים בנושא, מגדיר את מרחב המשא ומתן. דינמיקה מסוימת אצל הרבנים יכולה לפוצץ את ההבנות, אבל הגמשה נוספת של הנוסח צפויה להיכשל במבחן בג"ץ. בתווך הזה, לדרעי, ליצמן וגפני יש שישה שבועות של תמרון בין מה שכבר הוגדר בסיעות החרדיות "הקיצונים משני הצדדים".
לעשות אנשים
בפעמים הראשונות שראיתי את הרב עדין שטיינזלץ, בקושי קישרתי בין הרב עם החיוך העוקצני והמקטרת לבין הפרשן מהגמרות הגדולות. זה היה בימי חמישי ב"אויצער" שמאחורי בית המדרש של ישיבת 'מקור חיים' בכפר עציון. הרב היה מגיע לתת שיעור למעוניינים בהפסקות הצהריים בימי חמישי, עם נושא מתחלף וצלוחית קבועה של קוביות שוקולד, ואחר כך עוד נשאר לפגישות אישיות עם תלמידים בישיבה התיכונית. אני זוכר אותו שם, כמו גם בהתוועדויות ארוכות בישיבת תקוע, יושב ומדבר באריכות, מול גדולים וקטנים, רבים או מעטים, מסביר רעיון חסידי עמוק, מפליג בין סיפורים ודוגמאות, אבל תמיד חוזר בסוף אל אותה הנקודה.
בשלב מסוים, כשהפנמתי שהרב עדין הפרטי שלי הוא הרב שטיינזלץ של רבים בכל רחבי הגלובוס, התקשיתי להבין למה הרב, שעסוק במפעל העצום והשואב של ביאור התלמוד וחיבור עשרות ספרי מחשבה וחסידות, בכלל "מבזבז" את הזמן עלינו, תלמידים צעירים שלא יודעים להכיר בגודל השעה ובגודל האדם.
השבוע נשלם שלב חשוב במפעל העצום של ביאור והנגשת כל בסיס הידע היהודי לשנות האלפיים: הרב שטיינזלץ סיים להדפיס את הביאור והפירוש על הגמרא (בעברית ובאנגלית), על התנ"ך, על המשנה ועל הרמב"ם, לצד ביאור על ספר התניא ועשרות ספרי חסידות ומחשבת ישראל. בנו, הרב מני אבן-ישראל, שהפך למוציא לאור בפועל של כל הפרויקט, סימן השבוע את היעד הבא - להפוך את כל הידע הזה לדיגיטלי וזמין לכל יהודי ברשת, בהתאם לחזון של אביו, שהסביר לנו פעם שהוא בסך הכול מנסה לשמש גשר, צינור של שלושת אלפים שנה, שמשמיע לאנשים את הקול מסיני.
הרב שטיינזלץ לא ביקש להשמיע ליהודים של שנות האלפיים לא את קולו, אלא את קולם של אברהם אבינו ורחל אמנו. ועכשיו, כבר שנה וחצי שהרב לא ממש מדבר. מאז שעבר אירוע מוחי אפשר לקבל תשובות קצרות, ברכות בחגים, אפילו עצה טובה - בצלילות ובחדות, אבל כבר אי אפשר לנהל שיחה ארוכה, לפרט את כל צדדי הספק בכל התלבטות - רוחנית, אישית או מקצועית, ולשמוע עוד כמה חידושים שאפילו לא העליתי בדעתי.
גם אחרי האירוע המוחי עדיין אפשר למצוא את הרב יושב בחדרו ומגיה את עמודי הביאור לפני ירידתם לדפוס. מוסיף נקודה, מותח קו, משלים בכוח את המפעל הזה. "יש לי תוכניות עד גיל 150", הוא אמר ברצינות תהומית, כאילו לא די במה שהספיק עד גיל שמונים. אבל דווקא עכשיו, כשפרויקט הספרים מגיע לאיזה קו גמר, נזכרתי בדברים שאמר לנו בהתוועדות יום הולדת בתחילת שנת השמונים שלו: "אם מישהו רוצה לעזור לי למלא את רצוני, זה לא לכתוב עוד ספר. עם זה אסתדר, אם ייתן לי ה' שנים אכתוב עוד ספר, ואם עוד שנים אז עוד כמה, אבל זה לא מה שהייתי רוצה. הייתי רוצה לעשות אנשים. מה שאני יכול לעשות - יש לי שתי רגליים, שתי ידיים, ראש אחד מקסימום. מה שאני צריך זה שלוש מאות ידיים, שלוש מאות רגליים. ומה שאני מנסה לעשות זה לשאול את הרגליים והידיים מאנשים". הגילוי האישי הזה פתר לי את התהייה מלפני כמה שנים. "היו אנשים שאמרו לי שאני מבזבז את הזמן, הייתי יכול לכתוב עוד כמה ספרים... בן אדם חי אחד שקול לכמה ספרים". לנו נשאר עכשיו להיות אותם האנשים. מזל טוב רבי, לחיים!
לתגובות: [email protected]