פרשת קורח ועדתו מובילה אותנו לשיח עם הרב ניסים אדרי אודות ערכה ומחירה של המחלוקת.
מדברי חז"ל משתמע שיש ערך למחלוקת שהרי אם היא לשם שמים סופה להתקיים ולא נאמר עליה שסופה שלום...
כדי להגיע לאמת הגדולה יש צורך בשניים שכן האמת גדולה מהאדם האחד, ולכן הדיאלוג חשוב כדי להביא שלום לעולם. דווקא ההבדלים והשונות הם הערובה לעולם מלא ואלוקי. אנו מכירים מההיסטוריה משטרים אכזריים ששפכו נהרות של דם בשם השוויון ומחיקת ההבדלים בין בני האדם.
מה הייתה טענת קורח? כולם קדושים וכולם טובים ולכן כולם שווים. אין צורך במנהיגים שיובלו אותנו ליעדים. אין צורך בתפקידים ובהיררכיה.
המחשבה של קורח היא עליונה ותואמת חזון רחוק של אחרית ימים, ימים שבהם לא יהיה צורך במורים וברבנים כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם, כולם יהיו שווים, אבל מחשבת אחרית הימים כשהיא באה טרם זמנה היא מאוד מסוכנת, ולכן אנו רואים את אותם משטרים אכזריים המדכאים בשם השוויון את השונה ומוחקים את מהותו.
עלינו לשאוף למחלוקות לשם שמים. התורה שבעל פה מרבה ויכוחים ומעודדת מחלוקות ושמיעת דעות שונות וחקירה, אבל המרחק בין מחלוקת לשם שמים למחלוקת שאינה לשם שמים הוא מרחק מאוד קצר. מחלוקת עלולה להיות דבר מאוד מסוכן. אנו פוגשים את הסכנה הזו כאשר אנו רואים שמתערבת אידאולוגיה בטענות רגשיות ואישיות, אנו רואים כיצד מחלוקת מביאה לשנאות ולפירוד וזוהי המחלוקת שאינה לשם שמים.
מחלוקת שאינה לשם שמים היא מחלוקת שבה השמים "מתבטלים", מחלוקת שאין בה דיבור או הקשבה הדדית, כך קורה כאשר משה פונה לדתן ואבירם והם משיבים לו מבלי להקשיב ולהידבר "לא נעלה". כל מי שהתנסה במחלוקת מהסוג הזה יודע שפגיעתה הראשונה של מחלוקת כזו היא באהבת ה'. מה שמתחיל בשנאת הבריות מגיע עד לכעס על הבורא שברא עולם שכזה ובריות שכאלה.
המחלוקת מתחילה בטענה שכל העדה וכולם קדושים ומסתיימת בהסתה כלפי ה'. מחשבה זו מייתרת את הצורך בתפקידים על אף שלקורח היה תפקיד בנשיאת הארון. אדם שאין לו תפקיד חש מיותר כי התפקיד קובע את האני שלי. הראי"ה אומר שאם אין אני אז אין אתה, ובוודאי שאין הוא, כלומר אין ה'.
האם יש מכנה משותף לכל התפקידים ולכל הדעות והשונות בין האנשים? רק אם נזהה שיש מקור אחד לכל ההבדלים תיוולד אחדות, רק מכנה משותף הנובע מהמקור ומבין מי ברא אותנו ומזהה את ה' אחד יניב אחדות. קורח לא זכר את האחד המאציל תפקידים ויוצר השונות ולכן הוא מגיע אל האדמה, אל המקור היסודי ביותר, אל העפר, אל האדמה שכולנו שייכים אליה ומגיעים אליה בסוף חיינו כאחד.