'הוכחת ההתנתקות: התבגרנו מאז אלטלנה'

70 שנה אחרי טראומת אלטלנה רואה פרופ' מנור באירוע הדרמטי כתם שבמהותו נעוצה שאלת הנכונות לקבל מרותה של מדינה שקמה.

שמעון כהן , ז' בתמוז תשע"ח

אנדרטת אלטלנה
אנדרטת אלטלנה
צילום: יח"צ חברה קדישא

ביום שישי יצוין מלאת 70 שנה להטבעתה של ספינת הנשק 'אלטלנה' בידי כוחות צה"ל.

על הפרשה הטראגית ההיא שוחחנו עם הפרופ' אודי מנור, מומחה לציונות והיסטוריה עברית באוניברסיטת אריאל, והוא מספר בין השאר גם על נקודת המבט של מפא"י סביב האירוע.

"מנקודת קבלת המרות כאשר מוכרזת מדינה חודש וכאשר שבוע קודם לכן יש הסכם עם האצ"ל, רשימת העבירות שבוצעו על מרותה של המדינה ארוכה והיא כוללת כמה תתי פרקים כשהמרכזי שבהם הוא הגעת הספיה לכפר ויתקין", אומר פרופ' מנור.

לדבריו במהלך שלושת הימים שחלפו מהגעת הספינה לחופי כפר ויתקין דרך הקרב בחוף כפר ויתקין והעלבון למנחם בגין מצדו של מפקד חטיבת אלכסנדרוני שמתייחס אליו כאזרח ולא כמנהיג מפלגה ועד לטיבועה של הספינה אירעו לא מעט אירועים שנכון לדון בהם וחלקם בעלי אופי של מרד. "יש אז תהליך של עריקת חיילי צה"ל שהיו עד לא מכבר אנשי אצ"ל. הם נוטשים את העמדות שלהם כשהם שומעים שאניית אצ"ל מגיעה לחופי המדינה והם מבצעים כמה פעולות שמבחינת קבלת מרות יש בהם עשיית שבת לעצמם".

בדבריו מציין פרופ' מנור כי האירועים שמהותם הייתה אופן קבלת או אי קבלת מרותה של המדינה הצעירה היו מלווים בלא מעט פוליטיקה פנימית בשני המחנות, ועובדה זו הופכת את הדברים למורכבים הרבה יותר.

מנור מזכיר כי מתוך הגישה שלא ניתן לאפשר את קיומו של צבא פרטי בתוך המדינה התעמת בן גוריון לאחר מכן גם עם אנשי הפלמ"ח כשהורה לפרק את הארגון בשל חשדנותו שמא מדובר בארגון הנגוע בפוליטיזציה.

"היו שהסכימו לעמדתו של בן גוריון, אבל לא הסכימו להפעלת הכוח שהוביל בסופו של יום ל-16 חללים מהאצ"ל ו-3 מהצד השני. כל זה קרה תוך כדי שיש כאן מדינה שמותקפת על ידי צבאות ערב. זו סיטואציה מביישת. לא היינו רוצים את הכתם הזה בעברה של המדינה", אומר פרופ' מנור המזכיר את התנגדותו של השר גרינבויים ליד הקשה של בן גוריון, אך בן גוריון ידע למנף אירועים של משבר על מנת "לחדד עמדות מול שותפיו ולא רק מול יריביו".

המאבק על אופי ודרך קבלת המרות היה גם בצד השני, כהגדרתו של פרופ' מנור שמתקשה לקבל את מינוחי שני המחנות הניצבים זה מול זה. "הצרפתים מציידים את הספינה ודי ברור שיש מאחורי המהלך אינטרסים צרפתיים מול הבריטיים. הספינה יוצא בהפוגה הראשונה, ובתקופת ההפוגה יש כללים ברורים של האו"ם ובין הכללים גם הכלל שלא אמורות להיכנס אניות של נשק. מי שמוציא את הספינה אלו אנשי אצ"ל שמתנגדים לקו של בגין שסבור שיש להעביר את האצ"ל מטמורפוזה מארגון שניהל את המרד לתיעול האנרגיות לפסים מפלגתיים. יש באצ"ל שמתנגדים בכל תוקף להפוך לארגון מלקט פתקאות ומנסח מצעים וועדות של יום קטנות. בצידוק פורמאליסטי הם אומרים שהם מעבירים נשק לאנשים שבירושלים שאינה חלק מהמדינה. הנושא לא נתון למשא ומתן מבחינתו של בן גוריון. בגין נמצא בצד של בן גוריון מהבחינה הזו, אבל מהבחינה האחרת הוא ניצב נגדו".

"בנאום המפורסם שהוא נושא בגין מטיל את האשמה על הצד של בן גוריון ומנסה להעביר את האנרגיה של מאזיניו מקרב אנשי האצ"ל ו'חירות' לאפיק פוליטי מפלגתי".

"במישור הטקטי, יש כאן סיטואציה די מוזרה. עם הזמן נוצר המונח של התותח הקדוש. לבן גוריון הייתה נטייה לומר דברים שעליהם אחרים התחרטו בשמו, שהרי מה יכול להיות קדוש? גם בן גוריון ראה באחזקה בנשק כמעשה של חוסר ברירה, מלחמה היא מעשה של הכרח ותותח לא יכול להיות קדוש", אור פרופ' מנור ומתאר את סיפורו של התותח ההוא:

"בן גוריון מורה ליחידת תותחנים להביא סוללה של שלושה תותחים, והקצין במקום מבצע נוהל רגיל של הכנת פגז ברק-עשן שרק נועד לסמן את היעד. הנוהל הוא ירי של שני פגזים כאלה ורק בפגז השלישי תהיה פגיעה. מה שקורה הוא שאחד הפגזים הראשונים נוחת על הסיפון, ומכיוון שזה פגז עשן הוא יוצר את התמונה הגדולה של העשן השחור שמיתמר מעל האוניה".

"רבין היה הקצין הבכיר בשטח שקיבל הוראה לנהל את העניינים למרות שהוא היה בחופשה ויצא לפגישה עם חברתו, לימים אשתו, לאה. ברגע שנוצרה הסיטואציה הוא קיבל את ההוראה לנהל את העניינים. האצ"ל התפרע ברחוב הירקון, שם כל המטות של צה"ל ובקרבות היריות נופלים ונפצעים אנשים ויש כאן סיטואציה של כאוס מוחלט שהיא ביטוי לחוסר היכולת של חלק מהאזרחים בישראל לקבל מרות של המדינה שזה עתה נולדה".

לטעמו של פרופ' מנור בצל היחס המובן לטרגדיית ההרוגים אין לשכוח את מנה שהוא מגדיר כ"הסיפור הגדול" והוא "מהי מדינה ומהי קבלת מרות ודין הריבון".

"גם אם לא היה נפצע ולו אדם אחד, גם אז השאלה העקרונית עומדת בעינה, שאלת חיילי אצ"ל שעוזבים את הבסיסים שלהם בצה"ל, עוצרים מכונית של צה"ל באיומי נשק ומובילים אותה לתוך תל אביב כדי לעבור בכל מחסום, ובמקום אחר אנשי אצ"ל פורצים בכוח מחסומים, זה עניין של אי קבלת המרות. אמנם היה דם רע בין המחנות, אבל בראיה לאחור אפשר לומר בגאווה שאחרי שהתחלנו עם הבושה אירועים כמו ההתנתקות-גירוש עבר יחסית בשלום. זו תעודת כבוד לחברה הישראלית שלמדה משהו".