בשבע מהדורה דיגיטלית

על המדף

יש ספרים שצריך שיהיו בבית, תזכורת ממשית לכך שהעולם מעניין יותר מהשטויות שמעסיקות אותנו במרוץ החיים השוטף

מנדי גרוזמן , ח' בתמוז תשע"ח

מנדי גרוזמן
מנדי גרוזמן
צילום: מירי שמעונוביץ

כמה ספרים קניתם בשבוע הספר? התשובה שלי היא בערך עשרה. אל תתלהבו, לצערי הרב אני לא מרבה בקריאת ספרים. בקניית ספרים, לעומת זאת, אני משקיע לא מעט. פחות זמן, יותר ממון.

יש לי חולשה לקניית ספרים, למרות שברוב המקרים אני יודע היטב שלא אסיים את הקריאה בזמן הקרוב. כלכלית קניית מוצר שלא יבוא לידי שימוש היא החלטה שגויה, אבל מכיוון שהשגיאה הכלכלית הזאת מלווה אותי בתחומי רכישה מגוונים, אם אחליט לטפל בה אותיר את הסדרת תחום הספרים בחיי לסוף ההתייעלות הכלכלית. מבחינתי קנייה של ספר היא הצבת תזכורת ממשית על השידה בחדרי לכך שהעולם מעניין יותר מהשטויות שמעסיקות אותי במרוץ החיים השוטף, ושיום אחד אצטרך להתחיל להתעסק במה שחשוב.

אני לא קונה ספרי פרוזה, כמעט. לא כי הם לא חשובים, אלא כי סיפור קוראים ובדרך כלל לא חוזרים אליו. לפחות אני. הנטייה שלי היא להשקיע בספרי עיון, או בסיפורת מהסוג ש"חייב להיות לך בבית". התזכורות שרכשתי השנה כללו, בין היתר, את (זהירות, פתטיות): קפקא, פרופסור בן ציון נתניהו, ניר ברעם, נדב אייל וסופר גרמני שניסה לתאר מה היה קורה אם היטלר היה מתעורר לתחייה אל גרמניה של היום. להבדיל, רכשתי את 'לוחות ושברי לוחות' של הרב שג"ר (יום העיון מהשבוע הקודם השפיע עליי), וסדרה חדשה בשם 'סודות היהדות', שעליה אני מעוניין להרחיב קצת.

'סודות היהדות' היא סדרה חדשה שהציבה לעצמה מטרה יומרנית: לאפשר טעימה מכל, אבל מכל, הספרות היהודית. היא כוללת ארבעה כרכים, יצירה משותפת של צוות כותבים נרחב בראשותו של הרב עדין אבן ישראל. החלוקה היא לתורה, חוכמה, הלכה ומחשבה. הכרך הראשון הוא חמישה חומשי תורה, השני מביא מגוון מספרות חז"ל, השלישי הוא מדריך הלכתי-מעשי, והרביעי מלקט מהפילוסופיה היהודית, הקבלה, החסידות, המוסר, ומביא גם מדבריהם של הוגים אחרונים, כמו הרב קוק והרב סולובייצ'יק.

האמת, נפלא ממש. הביטוי "תורה" הוא כל כך רחב, שלעיתים נראה שאין אפשרות להכיר אותה. כל העת מבהירים שאין לתורה קץ ואין לה מידה, ולכן גם כשאנחנו משקיעים זמן בלימוד תורה, אנחנו בוחרים להתמקד בתחום מסוים. אבל בסופו של דבר, תורת ישראל היא סך כל ספרי המקור של עמנו וספרי הפרשנות שנכתבו עליהם (האבחנה בין מקור לפרשנות היא סוגיה בפני עצמה). כמות הספרים אומנם גדולה מאוד, אבל אם ממיינים אותה לסוגות, מגיעים למפה מוגדרת של תורת ישראל. דומה שהחלוקה שבחר הרב אבן ישראל תהיה מוסכמת על מרבית העם והעולם הרבני. ללמוד את כל התורה זו שאיפה יומרנית מדי, אבל להכיר את מגוון הסוגות והסגנונות שמרכיבים אותה, זו מטרה שאפשר לעמוד בה. אחרי שנים של טפטוף העיקרון (הנכון) לפיו התורה היא בלתי נגמרת, הגילוי שבכל זאת אפשר לטעום מכל חלקיה מרגש מאוד. או כמו שאמר לי הרב מנחם ברוד, שנמנה על צוות הכותבים: "ללמד את כל התורה כולה על רגל אחת, את זה היה יכול לעשות הלל הזקן, אבל לנסות להעביר את כל התורה בארבעה כרכים, את זה מנסה הסדרה לעשות".

והערה קטנה בעניין שבוע הספר: מאות עמודים כרוכים יחד כבר אינם המדיום היחיד שבאמצעותו ניתן להעביר דברי חוכמה ויצירה. אורך הטקסט לא תמיד מעיד על עומקו ואיכותו. בעידן הרשת ישנם כותבים לא מעטים שבוראים מילים ספורות שמחזיקות הרבה. העובדה שאהוד אולמרט, למשל, עומד בדוכן וחותם על ספריו, מוזרה מאוד. דעתי על האיש לא רלוונטית (והאמת, אין לי אחת כזו. לא מכיר), ובמקרה שלו דווקא נעים לראות אדם שזוכה למעט עדנה אחרי תקופה קשה. אולמרט הוא דוגמה בלבד. דומני שגם תומכיו יסכימו שסופר והוגה הוא לא. פוליטיקאי ותיק שסיים את שירותו הציבורי בטרגדיה והעלה על הכתב את סיפור חייו, איננו חלק מהנוף הטבעי של שבוע הספר. הדפוס זול היום וטוב שכך, אבל הרעיון המרכזי של להעניק שבוע של חסד לאהבת הקריאה קצת מתפספס כשאל המסיבה הזאת מוזמנים כולם. בעידן הנוכחי יש מקום להגדיר את שבוע הספר כשבוע הכתיבה היצירתית, שיעסוק בספרות איכות, שירה על תחנות אוטובוסים, ויסלחו לי הסוגדים לספרות ישנה וטובה - גם כתיבת רשת, איכותית כמובן. פוליטיקה, עצות כלכליות וספרי צביעה לילדים אינם חלק מהסיפור, גם אם הם מאות עמודים שכרוכים יחדיו.

לתגובות: mmgruzman@gmail.com