בשבע מהדורה דיגיטלית

הרווח מהכישלון

לא נעים לקבל מכתב שמצהיר שלא רוצים אותך אבל עבורי זו הזדמנות ללמוד על אמונה בעצמי, ואולי גם על ענווה

אסתי רמתי , ח' בתמוז תשע"ח

כנראה שלא מזיק להיכשל מדי פעם ולהזכיר לעצמנו שכל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד
כנראה שלא מזיק להיכשל מדי פעם ולהזכיר לעצמנו שכל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד
איור: עדי דוד

כבר עשר שנים לפחות שאי-שם אחרי פסח, אני עוצרת לרגע ושואלת את עצמי: אז מה את עושה בשנה הבאה? הצורך לשנות כיוון באמצע החיים ממש לא ייחודי רק לי, אבל אני חוששת שהבעיה העיקרית שלי היא שאני פדלאה. עד שאני מחליטה מה אני רוצה ומזיזה את עצמי לוקח לי כמה שנים, ולפעמים אני מאחרת את הרכבת.

קחו, למשל, את הרצון שלי ללמוד ביבליותרפיה. לפני שנים מישהו הזכיר את המקצוע הזה, וזה הדליק אותי. לקח לי שנה-שנתיים להחליט שזה רעיון טוב, ובדיוק כשכבר החלטתי, המקום שרציתי ללמוד בו סגר את הבסטה. לקח עוד שנה-שנתיים עד שהבנתי שההבטחות שלהם בנוגע לפתיחת המגמה מחדש - ממש או-טו-טו - הן חסרות כיסוי. ועוד שנה-שנתיים עד שהחלטתי שזהו, אני נרשמת למקום אחר, אתגרי יותר, ויהי מה. ועד שהלכתי, ומילאתי את כל הטופסיאדה, ושנוררתי המלצות, ושלחתי בזמן, ועשיתי ריאיון קבוצתי - נדחיתי על הסף.

איזה הלם! שלא נדבר על המכה לאגו. תמיד התקבלתי לאן שרציתי - מה פתאום שלא יקבלו אותי? הציונים שלי סבבה, אני בסך הכול משתדלת להיות בן אדם נחמד, ולקח לי כל כך הרבה זמן להיות סגורה על עצמי שזה מה שאני רוצה! אפילו ניסיתי להתווכח, מה שטיפוסים כמוני עושים לעיתים נדירות, אבל זה לא עזר כהוא זה. נשארתי עם בעיית מה-לעשות-בשנה-הבאה אקוטית כשהייתה, ועם טעם קצת חמוץ בלב.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי אנחנו בעונת מעברים. ילדים עולים לגן ולכיתה א', עוברים בתי ספר וישיבות, או מנסים להתקבל לשירות כזה או אחר או לפקולטה באוניברסיטה. ואני חשבתי לעצמי כמה לא נעים לקבל מכתב בדואר שמצהיר שלא רוצים אותך. כמה זה מרגיש לא צודק, כמה בוער בך לצעוק להם שאתה דווקא כן מתאים וכן מסוגל ושכל המבחנים והראיונות החד-פעמיים שלהם לא משקפים כלום. וזה המקרה הטוב. מי שמתמרד נגד הדחייה מסוגל להתמודד איכשהו, אבל מה קורה בנפשם של אלה שלוקחים את העניין ללב ומשתכנעים שהם באמת לא שווים? ואיך בתור הורה אני יכול לעזור לילד שלי לצאת מהמקום הלא פשוט הזה?

נראה לי שהעניין החשוב הוא איזה סיפור אנחנו מספרים לעצמנו. לי לא היה מושג למה לא התקבלתי ללימודים, ומקום הלימודים גם לא היה מוכן לגלות. אז בצר לי, התנחמתי בכך שהיו כמה מדדים אובייקטיביים שיכול להיות שהשפיעו - עניינים כמו גילי הקצת מופלג, או העובדה שהייתי הדתייה היחידה באזור. מדובר במסגרת שידועה בשמאלניותה, ויש מצב שהם העיפו מבט אחד במתנחלת הפנאטית שהגיעה לפתחם ואמרו לא תודה. או שהנתונים האלה לפחות צבעו את המועמדות שלי בצבעים חשודים.

אבל אחר כך הבנתי שזה ממש לא הכרחי. יכול להיות שבאמת היה חסר לי רקע מתאים. יכול להיות שהמועמדים האחרים היו טובים ממני. יכול להיות שלא הפגנתי קווי אופי מתאימים. ואולי באמת ובתמים לא מספיק רציתי את זה.

להתעקש או לשנות כיוון

אני לא בטוחה שאפשר באמת להשוות בין דחייה לדחייה. יכולת ההתמודדות שלי כנראה מפותחת יותר מזו של ילד ממוצע בכיתה ח' או של נערה לפני שירות. וגם מחיר אי-הקבלה שונה - שלא כמו חבר'ה צעירים שמנסים למצוא את דרכם המקצועית בחיים, הלימודים שלי הם יותר לוקסוס נפשי ופחות צורך קיומי. אך אולי כן אפשר לדבר על דינמיקה רגשית, כי כישלון הוא כישלון הוא כישלון. בטסט, בזוגיות, בחינוך.

קראתי הרבה סיפורים על מפורסמים שנדחו אך התעקשו לנסות שוב שוב. בגיליון 'נשים' האחרון סיפרה גלית דיסטל, העיתונאית המושחזת, על אלה שלא קיבלו אותה לבית ספר לתקשורת בגלל ש"פשוט אין לה את זה". קובי אפללו נדחה במשך שבע שנים עד שמישהו הסכים להשמיע שיר שלו ברדיו. ואפילו ספרי הארי פוטר התקבלו רק אחרי ששתים-עשרה הוצאות לאור (שוודאי אוכלות את הכובע עד היום) סירבו להדפיס אותם. מזל שהאנשים האלה המשיכו להאמין ביכולות שלהם ופעלו בהתאם. מדלן ל'אנגל, סופרת אמריקנית ידועה, סיפרה על עשר שנים תמימות שבהן אף סיפור שכתבה לא התקבל. באקט של ייאוש היא כיסתה את מכונת הכתיבה, והחליטה רשמית שזה לא בשבילה. אך כשהיא גילתה שהיא מסתובבת בבית וכותבת בראשה סיפור על סופרת מיואשת, היא הבינה שזה חזק ממנה. אולי היא סופרת גרועה, אך היא לא יכולה לברוח ממי שהיא.

וישנם הסיפורים שלא מספרים לנו - על אלה שבאמת התייאשו. על הסופרים שממשיכים לכתוב רק למגירה, והמלחינים שגנזו את הכישרון. ואני תוהה כמה יצירות העולם איבד - או שמא השבילים האלטרנטיביים שנסללו הם טובים יותר? כל מקרה לגופו, וכל אחד צריך לברר עם עצמו אם המחסומים שנערמים בפניו נועדו לכוון אותו למקום אחר, או לגרום לו להתעקש בדווקא, ולדלג מעליהם אל מקום גבוה יותר.

בכל מקרה, כנראה שלא מזיק להיכשל מדי פעם ולהזכיר לעצמנו שכל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד. זה מקום טוב ללמוד ענווה, ולעורר אותנו לבדוק ולדייק את הכוונות והמניעים שלנו. וכשאנחנו לא שוכחים שמידת ההצלחה שלנו במבחן כזה או אחר היא לא תמצית הווייתנו, ויש בנו הרבה מעבר, זה די מחשל. האמת? הייתי אפילו אומרת שהצלחה תמידית היא מסוכנת יותר.

לתגובות: eramati@gmail.com