כשאחותו הגדולה מיכל נכנסה לחדר וראתה אותו, היא סימנה עם האצבע לכיוון המצח ושאלה: "תגיד, אתה בסדר? למה אתה מדבר לעצמך?" ערן בקושי שמע אותה והמשיך למלמל. רק כשנעמדה מולו וחסמה לו את הדרך, הוא הביט בה ואמר: "די, את מפריעה לי לעשות חזרות". מסיבת סיום השנה של בוגרי כיתה ו' עמדה להיערך בעוד שבוע, וערן קיבל תפקיד ראשי במסכת שבני כיתתו אמורים להעלות. המורה שלו, גלעד, נתן לו כמה דפים של טקסט שמסכם את שנות הלימודים בבית הספר בכמה סיפורים משעשעים, ואותם עליו לשנן ולהקריא על הבמה מול ההורים והמורים.
כבר שבוע שהוא חוזר על הטקסט הזה ולא מצליח לזכור כמעט כלום, בקושי חמש שורות. הוא פנה למורה גלעד וביקש את עצתו. המורה חשב איתו על כמה שיטות שיכולות להועיל, וסיים במשפט שתמיד ליווה אותו: "ערן, אני סומך עליך ומאמין בך. אתה מוכשר מאוד ואני בטוח שאם תתאמץ תצליח במשימה". אז ערן המשיך להתאמץ, ושינן לפי כל השיטות שהציע לו המורה, אבל כלום לא עזר.
ככל שהתקרב מועד המסיבה, ערן נלחץ יותר ויותר. הוא לא רצה לאכזב את המורה גלעד, שהיה לו כמעט כמו חבר, או אח גדול. בלילה האחרון לפני המסיבה הוא עצר בקושי את הדמעות שמילאו את גרונו, והרגיש שהייאוש מתפשט בו.
"ערן, מה קורה? למה אתה עם פרצוף תשעה באב?" שאל אותו אבא, שנכנס לחדר, "שכחת שאוטוטו אתה יוצא לחופש?" ערן הסביר בקול נמוך שהוא לא מצליח לזכור את הטקסט למסיבה, והוא מפחד לאכזב את כולם ובעיקר את עצמו. "מממ... לא זוכר", חזר אחריו אבא. "מה דעתך לעמוד מולי עכשיו בחולצה לבנה, זו שתלבש מחר, תדמיין שאני הקהל שלך, ופשוט תתחיל לומר את התפקיד שלך?" ערן לא הבין איך זה יעזור, אבל חשב שאין לו מה להפסיד. הוא לבש את החולצה החדשה שאמא קנתה לו למסיבה, והרגיש פתאום את החגיגיות של הרגע ממלאת אותו. אבא ישב מולו בגו זקוף ובעיניים מלאות ציפייה.
ערן נעמד והתחיל לומר את המשפטים הראשונים, שאותם זכר בעל-פה. עוד משפט ועוד אחד, ולפתע, בלי שהבין איך, שטפו מפיו כל המילים שהיו חסרות לו כל הזמן. הוא אמר הכול בשטף וברהיטות, בקול צלול וברור. אבא מחא כפיים בהתלהבות כשסיים: "ערן, אתה תהיה כוכב אמיתי מחר! אין לך בכלל מה לדאוג!" קרא וחיבק אותו. ערן היה נרגש והמום. הוא מיהר להתקשר למורה גלעד ולבשר לו על החזרה האחרונה שהצליחה, והמורה אמר לו: "אמרתי לך כל הזמן שתצליח, אני כבר מחכה לראות אותך מחר".
ערב המסיבה הגיע. ערן לבש את החולצה הלבנה, ועלה ברוגע ובביטחון גמור אל הבמה. אחרי ההצלחה של אתמול, הוא היה בטוח שהכול יהיה מושלם הערב. הזרקור כוּוַן אליו, מולו עשרות הורים ומורים מביטים בו בעיניים מצפות. "ערב טוב לכולם. שש שנים למדנו בבית הספר ארזים, שש שנים מיוחדות..." החל בדקלום הטקסט שלו. אבל פתאום, אחרי שלושה משפטים הוא הרגיש שהכול פשוט נמחק לו מהזיכרון. הוא עמד נבוך ושותק דקות ארוכות. בקהל החלו מלמולים.
המורה גלעד הביט בו מאחורי הקלעים ושלח לו מבט מעודד וקריצה. ערן נשם עמוק והחליט לעשות משהו לא מתוכנן לחלוטין. "אני מתנצל, אני לא זוכר את הטקסט. אבל בכל זאת, אם אני צריך לסכם את השנים שלי בבית הספר, רציתי לספר על מישהו מיוחד שלמדתי ממנו המון: המורה שלי גלעד". ערן סיפר לכולם במילים שלו איך המורה עודד וחיזק אותו בתקופות קשות, ואיך נתן לו ביטחון להצליח, גם כשנכשל. כשסיים, קולו רעד מהתרגשות. השתררה דממה קצרה, ואז הקהל נעמד על רגליו ומחא כפיים בהתלהבות שעה ארוכה. ערן פזל לצידי הבמה, והיה כמעט בטוח שהוא רואה את המורה גלעד מוחה דמעה נסתרת.