בשבע מהדורה דיגיטלית

מאמא חני - סיפור לשבת

לפני שחני נישאה היא הדריכה טיולים בחברה גדולה, והזדמן לה להדריך קבוצות רבות, כולל בתי ספר מקיפים מעיירות פיתוח.

עודד מזרחי , ח' בתמוז תשע"ח

סיפור לשבת
סיפור לשבת
צילום: איסטוק

היא הגיעה להדרכה לאחר שעבדה בהוראה כמה שנים. פעמים רבות אנשים אמרו לה: "הדרכה היא עבודה חינוכית פחות מוצלחת מהוראה, כי את נפגשת עם התלמידים לזמן קצר, ואינך יכולה באמת להשפיע עליהם. בהוראה, לעומת זאת, את יכולה לעבור תהליכים אמיתיים עם התלמידים שלך".

חני טענה לעומתם שגם במפגש קצר אפשר בהחלט להשפיע.

יום אחד התבקשה להדריך כיתת חינוך מיוחד קטנה בטיול של שלושה ימים ברמת הגולן. הם הגיעו לנחל אל על. מהר מאוד החלה חני להבין שמדובר כאן בכיתה הכי מאתגרת שהייתה לה אי פעם. הם זרקו זבל וטינפו בכל מקום, קיללו ללא הרף ולא הקשיבו כלל להוראות של המורה ושל המדריכה. רובם האזינו באוזניות למוזיקת טראנס בקולי קולות.

חני ניסתה להגיע אליהם, לשוחח איתם תוך כדי הליכה, להכירם קצת, ליצור איזשהו שיח, אך לשווא. היא חיפשה רעיונות איך לעניין אותם, לפתוח אותם שיספרו לה על עצמם, אך שום דבר לא עזר.

בשלב מסוים של הטיול, אחד הנערים החל לנבל את פיו, וחזק שוב ושוב כמו מנטרה על ביטוי גס. חבריו הוציאו את האוזניות מאוזניהם והצטרפו אליו, ואף החלו להלחין את המילים הגסות. הם צעקו אותן בקולי קולות כדי לשמוע את ההד של עצמם בנחל.

בשלב הזה חני כבר לא היה מסוגלת יותר לסבול. היא ממש נשברה.

אז עלה בדעתה רעיון שמעולם לא חשבה עליו. היא שאלה את הנער שהיה סמוך אליה: "מה שמך?"

"אור", ענה לה.

ואז החלה לצעוק בקולי קולות בתוך תוואי הנחל:

"ריבונו של עולם! תברך את אור בן..." היא פנתה אליו, והנער ההמום השלים את שם אמו. "...שתמיד יהיה שמח! שיהיה לו רק טוב בחיים! שיצליח בכל אשר יפנה!"

כל התלמידים שחירפו וגידפו נאלמו דום.

מיד הגיע אליה עוד נער וביקש ממנה ברכה, ואחריו עוד אחד... ועוד אחד...

חני החלה לברכם בברכות מגוונות כמו באבא, או בעצם כמו מאמא:

"יהי רצון שתהיה שמח!... שתצליח בכל מעשיך הטובים!... שתהיינה לך שאיפות ראויות!" צרחה בחיק הטבע ברכות לתלמיד התורן.

"המדריכה, זה מעליב", ענה לה המתברך.

"מה מעליב?" שאלה אותו.

"את חושבת שאין לי שאיפות?" אמר.

"תגיד לי אתה", ענתה בעדינות, "מה אני אמורה לחשוב עליך, כשאני רואה איך אתה זורק זבל בכל מקום ושומעת איך אתה מדבר?!"

הוא קיבל את דבריה, והיא הוסיפה לו ברכה נוספת.

אחרי מסכת הברכות הנערים נפתחו אליה. הם שוחחו עימה ארוכות בשבילים, וסיפרו לה על חייהם האישיים. לאחד יש אבא בכלא, השני גדל עם אביו לאחר שאמו שמה קץ לחייה, סיפורים קשים מאוד.

היא ביקשה מהם שלא ינבלו את פיהם לידה, הסבירה שזה לא מנומס, פרט לכך שהיא בחורה דתית וזה ממש מפריע לה. הם קיבלו וכיבדו. אומנם לא הצליחו להפסיק לקלל לגמרי, אבל בכל פעם התנצלו בפניה.

לאחר שלושה ימי טיול, נפרדה מהם.

חלפה שנה. חני התארסה ונישאה לבחיר ליבה. החתונה התקיימה בבנייני האומה. בזמן שהוגשה המנה העיקרית, הסתובבה חני בין השולחנות לברך את אורחיה.

לפתע ניגשו אליה ארבעה מלצרים ואמרו לה בביישנות: "המדריכה, את זוכרת אותנו?"

נדרשה לה שנייה אחת כדי לזהות שמדובר באותה קבוצת נערים שהיא בירכה בקולי קולות בנחל אל על.

"בואו, בואו!" קראה להם, מתרגשת מכך שזכרו וזיהו אותה כעבור זמן רב, ועוד בשמלת כלה. היא קראה לבעלה הטרי, ואמרה להם: "עכשיו תקבלו גם ברכת כהנים מהחתן!"

כעבור כמה חודשים נוספים קיבלה חני טלפון: "שלום חני, מדברת עינב, המחנכת של כיתה י"ב מבית ספר... את זוכרת אותי? הדרכת אותנו בשנה שעברה בטיול השנתי לרמת הגולן. בחודש הבא יש לנו שוב טיול שנתי, והתלמידים הבהירו שהם מוכנים לצאת אליו אך ורק איתך!"

חני התרגשה בכל ליבה, אך נאלצה לסרב, כי חזרה למשרד החינוך והייתה כעת בהיריון מתקדם. היא ביקשה מהמחנכת שתמסור את התנצלותה והערכתה לתלמידים, והמחנכת הזמינה אותה לבוא לבקר אצלם.

עברו חמש שנים מאז, והסיפור הזה ומוסרו חרותים היטב בליבה של חני.

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com