גם אם צה"ל יפעל, ברור שחמאס הוא זה שקבע את העיתוי. נזקי נפילת רקטה בדרום
גם אם צה"ל יפעל, ברור שחמאס הוא זה שקבע את העיתוי. נזקי נפילת רקטה בדרוםצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בשבועיים האחרונים אני נמצא במסע ברחבי אמריקה עם קבוצה מכל העולם. נציגים מעשרים וחמש מדינות, ממצרים ואפגניסטן ועד ארגנטינה, הודו וזמביה.

את עלילות המסע שעדיין נמשך נשאיר להזדמנות אחרת (בואו נאמר שלצפות במונדיאל עם אנשים שהנבחרות שלהם מתחרות כעת זו בזו, זה אירוע מאוד מעניין), אבל מתברר שדווקא המרחק והחברה הופכים את התראות הפוש מהארץ שממשיכות להבהב בנייד כרגיל, להרבה יותר קשות לעיכול.

קשה להסביר לווייטנאמי או לברזילאית מה המשמעות של ההודעות שקופצות כל הזמן על המסך ומודיעות על אזעקות צבע אדום בכל מיני שעות מוזרות, ולא רק בשעון ארצות הברית. מה שיותר קשה להסביר, לא רק לזרים אלא אפילו לעצמי, זה דווקא את המבזקים שמבשרים על תקיפות צה"ל בעזה. לא מפני שהן מצטיירות כפעולות אלימות או לא לגיטימיות, אלא להפך. פוש בהול על תקיפת רכב ריק או דיווח בולט ודרמטי על ירי אזהרה נשמעים כמו בדיחה.

הלילה הלבן שעובר על תושבי הדרום בשעת כתיבת שורות אלה נענה עד כה בגל תקיפות סתמיות נוסף, עם גרפיקה מושקעת של מפת התקיפות אבל בלי אובדן נכסים לאויב. חמאס הוא זה שקובע את הקצב, מרקיד את ישראל לפי החליל שלו ומצליח לשנות את הכללים. ישראל מורתעת ושוגה כנראה בקריאת הכוונות והנחישות של הפלגים בעזה. גם אם ניכנס למבצע צבאי בעזה, ברור שמי שקבע את העיתוי ואת עוצמת הסיטואציה הוא הנהגת חמאס, לא הקבינט של ממשלת ישראל.

נכנסתי לקרוא את ההודעות הרשמיות של דובר צה"ל בשבועיים האחרונים כדי לראות האם זה רק הדיווח התקשורתי, או שמא זה האופן שבו הצבא (והדרג המדיני שנותן את ההוראות) רואה את תפקודו במאבק נגד הנשק הפרימיטיבי אך המזיק ששורף את שדותינו בדרום, ורק בנס לא פגע עד כה בבני אדם. ובכן, שלל דיווחים רציניים ורשמיים לגמרי מצבא הגנה לישראל מסתכמים כולם באפס נפגעים לאויב. פעם זה ירי שמתבצע בסמוך לחוליה, פעם אלו פצצות אזהרה במרחק בטוח שאיש מהמחבלים לא יישרט, פעם תוקפים רכב ריק ופעם אחרת עמדת תצפית ריקה ששימשה לפני כמה שעות להפרחת בלונים ועפיפונים. גם מי שיעקוב אחרי הדיווחים של הכתבים הצבאיים יקרא בין השורות את התדרוכים המגוחכים של צה"ל על "שינוי משוואה" בתקיפת עמדות (נטושות) של חמאס, שכביכול אינו אחראי ישירות לטרור העפיפונים והבלונים.

מתברר שהיעילות והעליונות הטכנולוגיות של צה"ל, עם כל הברכה שבהן, פוגעות לנו אנושות בתפיסת המציאות. כיפת ברזל הרגילה אותנו שאפשר "להכיל" ירי טילים על גני ילדים, והמכשול נגד המנהרות מלמד אותנו להשלים עם שאיפות החמאס וחתירתו המתמדת להרוג ולחטוף חיילים ואזרחים בקיבוצי הספר. הטילים המדויקים והמודיעין הנפלא שמאפשרים לנו לסכל כל מהלך של האויב בצפון, משמשים בדרום בעיקר כדי לסכל פגיעה אפשרית בטרוריסטים. לצה"ל יש את היכולת לפגוע בזמן אמת או מיד לאחר השיגורים הן במפריחי העפיפונים והן במשגרי הרקטות. זה לא קורה כי הצבא או הדרג המדיני לא רוצה.

כששומעים את שרי הקבינט מסבירים באולפנים בתסכול על הצורך לפגוע במחבלים, הסיטואציה רק נראית יותר מגוחכת. ואם זה לא מספיק - את כל ההודעות על הפצצות של פחונים נטושים ומכוניות ריקות, חותמים בדו"צ באותו משפט שכאילו נכתב באירוניה: "צה"ל רואה בחומרה את השימוש בבלוני ועפיפוני תבערה ונפץ, ויפעל למניעת השימוש בהם". אולי יש לצבא ולנתניהו שיקולים נסתרים, מדיניים, משפטיים או אחרים, שבגללם הם נמנעים מלהגן על אזרחי ישראל. אפשר לפחות לחסוך מאיתנו את הפאתוס.

החרדים עושים חשבון

המשבר הספק מדומה סביב חוק הגיוס יכול להיפתר תוך דקות עם קצת רצון טוב ואתנן פוליטי שיאפשר גם לליברמן וגם לחרדים להרגיש מנצחים, ובעיקר להמשיך לשבת בקואליציה. אבל זה לא באמת חשוב. המשא ומתן האמיתי שמנהלים החרדים הוא לא מול נתניהו או שר הביטחון, וגם לא מול לפיד, אלא מול בג"ץ שפסל את החוק הקודם, וגם את חוק טל, וגם את ההסדר שהיה לפניו.

שני הצדדים יודעים שאין שום נוסח שיהיה מקובל גם על שופטי בג"ץ וגם על מועצות גדולי התורה. מה שזקני הרבנים החרדים יהיו מוכנים לקבל לעולם לא יספק את תביעתם של שופטי העליון, ומה שייחשב מתווה ראוי בעיני השופטים בירושלים הוא גזירת שמד בעיני רבני בני ברק. המחלוקת בין מועצת גדולי התורה החסידית ובין הליטאים והספרדים ביחס למתווה, מבוססת בדיוק על ההנחה הזאת. הטיוטה שהניח ליברמן, כפי שנאמר כאן בשבוע שעבר, נותנת לחרדים כמעט כל מה שיבקשו, אבל בכסות של מנגנון סנקציות ועם חותמת הכשר מקצועית מצה"ל ומשרד הביטחון. הם נדרשים לשלם בשני מטבעות: קביעת יעדי גיוס, שבפועל כבר הוסכמו על ידי החרדים בחוק הקודם, והסכמה עקרונית על ביטול החוק במקרה קיצוני של אי עמידה ביעדים לאורך כמה שנים, בניגוד לכוכבית הקטנה שהכניסו בחוק הקודם, לפיו גם אם היעדים ייכשלו, תמיד יוכל שר הביטחון להעניק גלגל הצלה, לשנות את היעדים או פשוט להחליט שאין צורך בגיוס.

הנקודה הזאת שנשמעת תיאורטית, ותגיע למבחן לכל המוקדם בעוד שש שנים (רק אחרי שנתיים של תקופת הסתגלות, ועוד שלוש שנים רצופות של אי עמידה ביעדים בשיעור של פחות מ‑85 אחוזים בכל אחת מהן), הטרידה מאוד את אדמו"רי אגודת ישראל, הרבה יותר מהסנקציות הכלכליות. הם שאלו את חברי הכנסת האם המתווה הזה הוא הצעה אחרונה, כלומר האם גם אחרי שיסכימו לבלוע את הלקרדה, הם עלולים לשמוע שבג"ץ מבטל את החוק. כשהבינו שהתשובה חיובית, והם עלולים להישאר בלי המתווה ביד אבל עם תקדים של פשרה חרדית על העיקרון שלא לתמוך בשום חוק שבקצה קצהו גיוס חובה - הם החליטו להתנגד. לא כי המתווה רע, אלא כי הם כבר עושים את החשבון של החוק הבא, ולא מעוניינים להגיע אליו מעמדת נחיתות.

הליטאים יודעים את כל זה, אבל עושים חשבון הפוך - דווקא כי בג"צ עשוי לפסול את החוק, אסור לתת לו שום תירוץ. ככל שיישמר הנוסח המקורי שניסחה הוועדה המקצועית לכאורה, כך יוכלו להגן על החוק בפני השופטים. הסיכוי היחיד לחוק שיעבור איכשהו את הרבנים ואת בג"ץ מצריך גמישות מכל הכיוונים, וכאן מדובר בעיקר באקרובטיקה לראווה. תרגילי גמישות מרהיבים אך רק למראית עין. בפועל, שש שנים הן נצח, והחרדים כבר הוכיחו מקצועיות מרשימה בלהרוויח זמן. מאז שבג"ץ פסק כי הפטור הגורף לבני הישיבות אינו חוקי חלפו כבר עשרים שנה, שבהן הם הצליחו לגלגל את הבלוף. ועדת טל ישבה שנה על המדוכה כדי לגבש את הדו"ח, עוד שנתיים חלפו עד שחוק טל אושר בכנסת. עשר שנים נוספות חלפו עד שבג"ץ קבע שחוק טל אינו חוקתי והכנסת לא יכולה להאריכו. חלפו עוד שנתיים עד שלפיד אישר את הגרסה שלו לחוק הגיוס, ועוד שנה וחצי עד שהשלטון התחלף והחרדים תיקנו את החוק שנפסל כעבור שנה על ידי בג"ץ, שנתן שנה נוספת להכנת חוק חדש, והנה הגענו עד הלום.

הכרוניקה הזאת מוכיחה שהאסטרטגיה הליטאית, שמיוחסת לרב שטיינמן שדגל בשתדלנות שקטה במקום מאבקים קולניים, הוכיחה את עצמה עד כה. גפני ומקלב לא רואים שום סיבה לפוצץ הכול עכשיו. אובדן השותפות בשלטון יביא לעולם הישיבות ולציבור החרדי נזק כלכלי משמעותי בהרבה מהסנקציות הכלכליות שבחוק. וזה עוד לפני המחיר הכבד בעצם ניהול מערכת בחירות שהחרדים עומדים בליבה ומצטיירים כגורם משתמט שאינו יודע שובע. מגובים בהוראה מהרבנים הליטאים לפעול להעברת החוק בתיקונים קלים ותוך ניסיון לגבש קונצנזוס חרדי, הם החלו במסע שכנוע אצל מנהיגים חסידיים בולטים בעיקר מהזרם המתון, כמו האדמו"ר מבעלז, שייתכן שהיעדרותו מישיבת מועצת גדולי התורה השפיעה על חריפות ההחלטה.

גם אם תימצא הנוסחה שסביבה יתאחדו מועצות גדולי התורה של אגודת ישראל, דגל התורה וש"ס, אי אפשר להתעלם מהדרך: איש כבר לא מנסה להסתיר את הבקיעים בהנהגה החרדית. בעידן שבו הליטאים התפצלו ונחלשו, הספרדים איבדו את משקלם אחרי פטירת הרב עובדיה ומועצת האדמו"רים החסידית מקבלת החלטות רדיקליות בלי להתייעץ (וכבר נאלצה פעמיים להתקפל בדיעבד), הח"כים החרדים היו שמחים לפתרון שיוריד את נושא הגיוס מהשולחן אחת ולתמיד. זהו זמן טוב להזכיר שיש אחד כזה - פסקת ההתגברות.

לתגובות: [email protected]