מסננים רק תושבים חדשים, ולא את בוגרי היישוב. אילוסטרציה, ליישוב אין קשר לכתבה
מסננים רק תושבים חדשים, ולא את בוגרי היישוב. אילוסטרציה, ליישוב אין קשר לכתבהצילום: נתי שוחט, פלאש 90

"תהליך הקבלה שלנו ליישוב התחיל באופן ממש סביר, ריאיון מול ועדת קבלה ומילוי של איזה שאלון. בסך הכול רצינו לגור שם בשכירות לשנים ספורות לצורכי עבודה, אבל אחרי זה התחיל הסיוט. הודיעו לנו שאנחנו צריכים ללכת למבחנים ולריאיון אצל פסיכולוג במכון בחיפה, ולשלם על זה מכיסנו. נסענו, אני ואשתי, והגענו לשם בתשע בבוקר. בהתחלה פגשנו פסיכולוגית ששאלה אותנו כל מיני שאלות, ולאחר מכן ניגשנו למבחן ארוך ומתיש עם מאות שאלות, שבודק יכולות קוגניטיביות ויכולות חברתיות.

"בכל התהליך הזה נמצאים סביבנו אנשים שמנסים להתקבל לעבודות במשרות נחשקות, ואני שואל את אשתי למה אנחנו צריכים לעבור את כל זה בשביל לשכור בית ביישוב בסך הכול. למה היכולת הקוגניטיבית או האיי-קיו שלי רלוונטיים לשאלה האם אני יכול לגור ביישוב? הרגשתי מין התנשאות כזאת. בודקים אם אני מספיק חכם, מוצלח ונקי מכל מום כדי להפוך להיות חלק מהם. זאת הייתה תחושה נוראית".

את הסיפור הזה מספר לנו ח', שלפני שנה ביקש לקבוע את מושבו באחד היישובים באזור בנימין. את שמו הוא מעדיף להסתיר, כמו שאר המרואיינים בכתבה, מפני שכיום הוא גר באותו יישוב. ח' הוא אדם נורמטיבי לחלוטין, הוא ואשתו אנשי חינוך ולהם שני ילדים. סיפורם אינו סיפור מיוחד, הוא סיפורן של משפחות צעירות רבות שמבקשות להתקבל מדי שנה ליישובים ביהודה ושומרון.

פרט לפרוצדורה הסטנדרטית, הכוללת מפגש עם ועדת הקליטה של היישוב והגעה לשבת ביישוב, ביישובים רבים מוסיפים מבדקים ברמות שונות כתנאי מקדים לקבלה. במקרה של ח' היו אלה מבדקים פסיכולוגיים שארכו כשש שעות, וביישובים אחרים שולחים את כתב ידם של המועמדים לבדיקה גרפולוגית, שוב – על חשבון המבקשים להתקבל.

סעודת שבת או חקירה

"במהלך שבת הקליטה הוזמנו לסעודת שבת אצל אחת המשפחות", מספרת י', שמתגוררת ביישוב אחר. "חשבנו שמדובר בסעודה נחמדה של היכרות ושיחה קלילה. בפועל התחלנו להיות מותקפים בשאלות על שאלות, כמו חקירה, שבעיקר סבבו סביב השאלה האם אנחנו מספיק קהילתיים. היות שבאנו מהעיר, המארחים מאוד חששו שלא נתרום מספיק לקהילה, ודאגו לוודא זאת. בפועל, אחרי שאנחנו גרים פה כמה שנים, אני יכולה להגיד שבעלי ואני מתמסרים ליישוב הרבה יותר מכל אלה שבדקו אותנו בקפדנות".

פרט לפגיעה האישית שחשו ח' ואשתו, הוא רואה בהתנהלות הזאת פגם מוסרי חמור. "באתי לגור פה בגלל הצרכים הזמניים שלנו, אבל באופן קבוע לא הייתי רוצה לגדל את הילדים שלי בחברה שבה כולם צריכים להיות מושלמים וטובים. חברה שמקפידה שכולם יהיו חכמים, עשירים ויפים היא חברה עקומה, היא לא מחנכת לחמלה ולעזרה לאחר. כששאלו אותנו בוועדה הראשונה איך אנחנו מבחינה חברתית, עניתי שאני דווקא נמשך לשוליים החברתיים בדרך כלל. אחרי זה אשתי כעסה עליי, ואמרה שבגלל זה לא נתקבל. עניתי שאם בגלל האופי הלא מושלם שלי לא רוצים אותי פה, אז בטח שאני לא רוצה להיות במקום כזה".

פרט לעוגמת הנפש שגורם הסינון הקפדני למועמדים, בחלק מן היישובים הוא יוצר גם אבסורד מקומם. ע', תושבת ביישוב אחר בבנימין, מספרת כיצד היא נאלצה לעבור ועדה ובדיקה גרפולוגית, שבדקו בין השאר את רמתה הדתית. לאחר שהתחילה להתגורר ביישוב גילתה בו תושבים שרחוקים מאוד מהרמה הדתית שהיא נדרשה לה. הסיבה לכך, היא מסבירה, היא שילדים שגדלו ביישוב רשאים להקים בו את ביתם בלי סינון של ועדת קבלה, ומקרים רבים מאוד הם התרחקו מהדרך הדתית של הוריהם.

הקהילה חייבת לשרוד

לעומת המשפחות הצעירות הללו, ולמרות עוגמת הנפש שנגרמת, יש מי שמצדיק את קיומם של הסינונים הקפדניים. בשיחה עם 'בשבע' מסביר אחד מרבני היישובים בשומרון את הצורך בוויסות של המשפחות החדשות בקהילה. "היישובים ביהודה ושומרון הם לא סתם שכונת מגורים", הוא מסביר, "זו קהילה שיש לה משימה חלוצית, וכדי להגשים אותה צריך התגייסות של כל הכוחות. אתה צריך שתהיה לך חבורה של אנשים באותו ראש, שמחוברים למשימה, כדי שתוכל באמת להגדיל את המקום וליישב אותו. לא נוכל לעבוד ולהתקדם עם משפחות שלא ישתפו פעולה.

"בנוסף לכך, קהילה קטנה לא יכולה לשרוד עם אחוז גבוה מדי של נתמכים. המחירים הנמוכים ביישובים ביו"ש עשויים למשוך משפחות מעוטות יכולת או בעלות קשיים אחרים, שייפלו בסופו של דבר לנטל על הקהילה. אנחנו עובדים על פי מחקרים שהראו שברגע שיש בסביבות 20 אחוזים נתמכים בקרב קהילה, המרקם שלה נפגע והיא לא יכולה להתקדם הלאה", הוא טוען.

מול הגישה הזאת ישנם יישובים שדווקא רואים מנוף להתפתחות בפתיחת השורות. ביישוב כרם רעים שבגוש טלמונים, יישוב צעיר ומבוקש מאוד, ישנה החלטה עקרונית: לא מסננים משפחות שבאות להיקלט ביישוב. דובי גרינפלד, מזכיר היישוב, היה מהמקימים שלו לפני כמה שנים. יחד עם חברים מהישיבה לצעירים בירושלים הוא הקים את היישוב על שמם של שלושה נופלים מהמחזור שבו למדו בישיבה – שמואל וייס, עמיחי מרחביה ויוני נתנאל. ההחלטה לפתוח את היישוב לכל מי שיחפוץ נפלה בעקבות שיחה עם אביו של מרחביה, איש התיישבות ותיק.

"כשהיינו בשלבים המוקדמים של התוכניות לעלות לקרקע, ישבנו עם משה מרחביה שעזר לנו הרבה בתהליך", משחזר גרינפלד. "הוא אמר לנו אז, תפתחו את לכולם. המטרה שלנו היא התיישבות, אתם צריכים להביא כמה שיותר אנשים. ואם ייווצר מצב שביום מן הימים האופי של היישוב לא יתאים לכם, אז תארזו את המזוודות שלכם ותעברו למקום אחר. הנושא כאן זה לא הנדל"ן שלנו, אלא יישוב חדש בארץ ישראל לזכרם של החברים, שהיו מחוברים כולם לארץ ישראל".

גרינפלד מדגיש כל הזמן את העובדה שהעלייה שלו לקרקע עם חבריו אינה מעניקה לו זכות ראשונים, והוא אינו רואה את עצמו כאדוני הארץ. "אני לא רואה את עצמי ראוי להגיד למישהו 'אתה לא יכול לחיות כאן'. גם בהגרלות של המגרשים אנחנו לא מעדיפים אנשים שבאו מוקדם יותר, אין אצלנו דברים כאלה".

עם זאת, ולאחר דיונים רבים בין חברי היישוב, הוחלט כי המרחב הציבורי ביישוב יישאר דתי בכל מקרה, על אף שאין הגבלה על קליטה של חילונים או מסורתיים. ועדת הקליטה של היישוב כן רואה לעצמה מטרה לזהות מראש דמויות שליליות שעלולות לגרום נזק ליישוב, אך לא מעבר לזה. "אין לנו בעיה עם אנשים לא קהילתיים, חילונים, חרדים, חקלאים או הייטקיסטים. אנחנו רוצים את הגיוון הזה, רוצים ללמוד לחיות ביחד".

בכרם רעים נוטים שלא לחשוש מהאתגרים הקהילתיים שוועדת קליטה באה למנוע, ויתרה מכך – הקליטה החופשית נתפסת בעיני גרינפלד דווקא כגורם מחזק ליישוב. "אני מאמין שאם יש דחיפה אדירה להתפתחות ושגשוג של היישוב, אז גם האנשים הפרטיים נסחפים עם הזרם הזה. המגמה הזאת של פתיחת שערים והתעצמות מתמדת מחפה על חולשות כאלה ואחרות. מעבר לזה, לא בטוח באיזו מידה היישוב צריך לקחת על עצמו כל קושי ומצוקה של משפחה. בכל אופן, הדרך היחידה לחיזוק משמעותי של ההתיישבות עוברת בפתיחת השורות לקהלים חדשים, שירגישו פה בנוח. לא נוכל להגיע למיליון ביהודה ושומרון רק עם הציבור הדתי-לאומי, זה יבוא רק עם ההיפתחות לכלל הקהלים בעם ישראל".