מה ילמד הנוער מסירחון חשובי קהל?

בנפילותיהם וכשלונותיהם נתנו לנו נבחרי ציבור מתנה גדולה, שלא ניפול בפח הנאיביות לחשוב שמי מאיתנו מחוסן מהסכנה ולי זה לא יקרה.

צביקה מור , ג' באב תשע"ח

סדרת חינוך
סדרת חינוך
צילום: צביקה מור

בשנים האחרונות סרחו רבים וטובים ממנהיגי המדינה ובכלל זה כמה ממנהיגי הציבור הדתי בפוליטיקה ובצבא. כמה מהם ישבו או יושבים עדיין מאחורי סורג ובריח בבתי הכלא בארץ.

היו שנפלו בממונות והיו שנפלו בעריות, בין אם בכיעור עצמו ובין אם בדומה לו או בדומה לדומה לו. מסתבר שכשחז"ל אמרו ש"אין אפוטרופוס לעריות" (כתובות יג) הם נתנו לנו מתנה גדולה שלא ניפול בפח הנאיביות לחשוב שמי מאיתנו מחוסן מהסכנה ולי זה לא יקרה.

יש האומרים שהנוער קיבל כאן שעת חינוך גרועה ביותר. כשרב וראש ממשלה נכנסים לכלא הנוער מאבד את אמונו במבוגרים.

איני יודע איזה חינוך לקחו מכאן בני הנוער כיוון שלא שאלתי את כולם. אני גם יודע שמבוגרים טובים, ישרים וצדיקים רבים מאד מקיפים את הנוער בישיבות, באולפנות, בערים וביישובים ואלו שסרחו בטלים בעשרות אלפים כי הטוב תמיד מנצח. מנצח מצד האמת ובפועל, אך לא בתקשורת. אני גם יודע שמטבע הדברים, בני הנוער רגילים לראות סביבם מבוגרים בחולשות שונות, אך העובדות הללו משקפות להם את המציאות שעדיין איננה שלמה, והן חלק חשוב בבנין הנפרדות שלהם ובהכנה שלהם להיפתח למרחבים גדולים יותר מזה שמציעים המבוגרים שבשטח. פתיחות זו הכרחית לכל אדם שלא יתלה את מבטחו הרוחני ואת פסגת שאיפותיו בחיקוי של מישהו אלא ישאף מעלה מעלה לאין סוף.

מה שהנוער יעשה עם העובדות המצערות הללו תלוי מאד בנו, המבוגרים שמלווים אותם. מעבר לרדידות הגדולה המאפיינת את השיח של ההמונים, הנוער מבולבל בדרך כלל נוכח מציאות קשה כזו ומתקשה לייצר שיח פורה, מעמיק וכן, וכאן מגיע תפקידנו ליצור את השיח, לכוון אותו ולתת לנוער כלים להתמודד גם עם מצבים לא רצויים כאלה, כשהנחת העבודה שלנו תהיה ש"ממכה עצמה מתקן רטייה" (מתוך הסליחות).

לאילו כיוונים נוכל לקחת את השיח עם הנוער בעניין? להלן כמה אפשרויות בצירוף שאלות מנחות:

א. "איבדתי את האמון" או "אני חוששת". כשהרב שלך או רב מוכר נתפס בקלונו – עולמך חרב. מי שהיה לך למופת וסמל הפך בבת אחת לחלק מהשכבה המוסרית הפחותה ביותר. בבת אחת נשבר כל האמון. ולא רק האמון. גם חששות ופחדים מצטרפים לחגיגה. "האם אני בטוחה באולפנה שלי? מי אמר שלי זה לא יקרה?". כשקורה מקרה מצער של מבוגר וקל וחומר שר, ראש ממשלה או רב והתקשורת עסוקה בעניין יום וליל, מתעצמת התחושה שכביכול "כל המבוגרים כאלה ואיננו יכולים לסמוך על אף אחד". אך האם ההכללה הזו אמיתית? אי אפשר לסמוך על אף אחד? מהי אם כן ההכללה האמיתית שמשקפת נכונה את המציאות? האם יש לנו חשיבה ביקורתית מול מהדורות החדשות ובכלל? כיצד נרכוש חשיבה כזו?

ב. מה מחסן מפני נפילות? כשרב ידוע ומוכר או קצין למופת נשלחים למאסר או מורדים בדרגה, נוכל ללמוד מכאן מסר גדול לחיים. "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" (ברכות כט). עצם התפקיד והכותרת אינם מחסנים מפני נפילות מוסריות. הגמרא מספרת שם על יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה 80 שנה ולבסוף נעשה צדוקי. תארו לכם 80 שנה בתפקיד הרוחני הגדול ביותר בישראל. 80 שנים של כניסה לקודש הקודשים ביום הכיפורים ובכל זאת פרש מדרך חז"ל. יש להניח שמי שנכנס ויוצא בשלום מקודש הקודשים במשך 80 שנה עשה עבודה מוסרית גדולה מאד ועדיין היה חסר לו משהו. החיסון מפני נפילות מוסריות מחייב עבודה מוסרית תמידית ודבקות בתלמידי חכמים מוסרי המסורת.

ג. ואיפה הנפילות הללו פוגשות אותנו? הרבי מקוצק אמר שכשאדם רואה את חברו חוטא עליו לדעת שמשמים פתחו את עיניו לראות את החטא כיוון שגם הוא זקוק לעשות תשובה בעניין זה. כלומר, במסגרת "תכנית האימונים" האלוקית, אנחנו עוברים מסכת של מראות ומקרים שאמורים לשקף לנו את מצבנו. אם נבין את המנגנון הזה ונשתמש בו - ייפתח הפתח להתקדמות. ואם כן, נוכח סירחונם של המנהיגים נשאל את עצמנו: איפה אנחנו לא מספיק חזקים בצניעות? מתביישים להיות צנועים בחשיבה, בדיבור ובמעשה? באילו מצבים אנחנו מעגלים פינות בענייני כספים ורכוש הזולת? כמה אנחנו נזהרים מלשון הרע ועין רעה?

ד. מקומה של התקשורת בחיינו. לאחרונה האזנתי למהדורת חדשות ברדיו שנפתחה ברצף הידיעות הבאות: אונס באחת הערים הגדולות, אלימות של מטפלת כלפי תינוק במעון, שוד ואלימות מזעזעת כלפי קשישה בבית ועוד חדשה על מקומה העגום של ישראל באחד הדירוגים העולמיים. כמה אנחנו לוקחים ברצינות את האמירה שהתקשורת קובעת את סדר היום, לפחות מבחינה חיצונית ועבור ההמונים, במדינת ישראל? האם וכמה אנחנו מאפשרים לתקשורת לשטוף לנו את המוח באשר למצבה המוסרי של המדינה והחברה שלנו? מתי הבענו מחאה לאחרונה על זיהום האווירה הציבורית בידי התקשורת? ושוב מבט פנימה לתוכנו: כמה אחוזים מהדיבורים שלנו עוסקים בטוב וכמה לא?

מעבר למסקנות מקדמות שנוכל להוציא משיח פורה ומכוון שכזה, נוכל להרגיל את הנוער לשיח רציני, בוחן ומעמיק – דבר שמאד חסר לכולנו בכלל במיוחד בעולם המסכים. שיחות כאלה יכולות להתרחש בשולחן השבת, בנסיעה ארוכות כשכולנו ברכב והקטנים כבר נרדמו, בעונגי השבת לחבריה ב בתנועות הנוער וכמובן שבמרחבים הכיתתיים.