בשבע מהדורה דיגיטלית

הזדמנות לנצח - ביקורת ספר

ישראל החמיצה הזדמנויות להסיר את סוגיית הפליטים הפלשתיניים מסדר היום. ספרם של עדי שורץ ועינת וילף מונה את הטעויות, ומציע תיקון

ניצן קידר , כ"ב בתמוז תשע"ח

אונר"א היא הבעיה, לא הפתרון. 'מלחמת זכות השיבה'
אונר"א היא הבעיה, לא הפתרון. 'מלחמת זכות השיבה'
מאת: עדי שורץ ועינת וילף (הוצאת דביר)

במשא ומתן התקוע כבר מספר שנים בין ישראל לפלשתינים, יש דברים שמעדיפים שלא לדבר עליהם, כמו למשל סוגיית זכות השיבה.

ב'מלחמת זכות השיבה' (הוצאת דביר), עדי שורץ ועינת וילף פורשים את תולדות התביעות לזכות השיבה, בתוך רצף ההתרחשויות ההיסטורי. נושא שהיה יכול לרדת מסדר היום הבינלאומי הפך בתדלוק של מסכנות שלעיתים הסוותה גם טרור מאחוריה, למשהו חי ובועט. היו במהלך הדרך הזדמנויות להפוך אותו לשולי, אבל הן הוחמצו – ובגדול.

הסיפור הפחות ידוע כאן הוא הייאוש הבינלאומי. העולם דווקא רצה לפתור את בעיית הפליטים הפלשתיניים, כפי שהם קוראים לעצמם, ואחרי לחץ על המדינה הצעירה שזה עתה הוקמה, הבינו האמריקנים שאת אותם פליטים יש ליישב ולשקם בארצות שאליהן הגיעו. ב‑1949 האו"ם הכריז שהשיבה היא אפשרות אחת, ולאו דווקא המועדפת. אלא שהגישה הזאת הובילה להקמתה של אונר"א תוך התעקשות של בכירי העם הפלשתיני, שהמציא את עצמו באותה תקופה, שהסוכנות תפעיל תוכניות זמניות לסיוע לפליטים, מבלי להתחייב ליעד סופי של הוצאתם ממעגל הפליטות.

אונר"א, אותו ארגון ייחודי ושונה מסוכנות הפליטים של האו"ם, היה כל כך זמני, שהוא נמצא איתנו עד עצם היום הזה. במוסדות החינוך שלה טופחו דורות של ערבים שלמדו על פלשתין אבל מעולם לא באמת ראו אותה מקרוב. התודעה הלאומית שהם פליטים טופטפה בצורה מדודה ועקבית אל ראשיהם, והפכה אותם לעיתים ליותר לאומנים וניצים מהוריהם. מחנות הפליטים הפכו לכפרים וערים, האוהלים הוחלפו בבתים, אבל השם "מחנה פליטים" הונצח באופן מכוון. מדינות ערב לא רצו לקבל את הזרים הללו ולהטמיע אותם בתוכן. מחברי הספר מציינים כי כבר בתחילת שנות ה‑60 של המאה הקודמת התברר שפחות מרבע מאותם פליטים פלשתיניים מ‑48' ו‑67' נזקקים בכלל לשירותי סעד ורווחה של אונר"א. האחרים הסתדרו היטב לבד.

ב-1991 ניסו מחוקקים אמריקניים לפעול לריקון של אונר"א מתוכן, מה שהיה עלול לשנות את ההבנה הבינלאומית בהגדרת הפליטות הפלשתינית. לישראל לא הייתה עמדה מגובשת בנושא. המערכת המדינית העדיפה לרדת מהעניין, והעבירה את המסר לאמריקנים. עוד הזדמנות לעשות צעד משמעותי להסרת סוגיית הפליטים מסדר היום הוחמצה. זה קרה עוד כמה פעמים עמוק אל תוך שנות האלפיים עם האמריקנים, הקנדים ואחרים. בישראל ראו לא מעט גורמים את אונר"א כגורם מייצב, שבלעדיו הכול יתמוטט. מחברי הספר רומזים שהמציאות הוכיחה ומוכיחה אחרת.

השורה התחתונה היא שנבירה במעמקי המשפט הבינלאומי מלמדת שהמושג זכות אינו קשור באמת לשיבה בהקשר הפלשתיני. מרבית המשפטנים שעסקו בסוגיה בכל רחבי העולם העלו כי אולי עומדת לפליטים הטענה שברצונם לשוב לישראל, אבל אין שום זכות חוקית שקשורה לכך. מי שטוענים שכן עומדת זכות שיבה, מסבירים שמדובר בשיבה לארץ המוצא – אבל ממש לא למקום ספציפי, בוודאי שלא לאזור או למבנה שאותו עזבו לפני עשרות שנים. יותר מכך, מחברי הספר קובעים באופן ברור: זכות השיבה היא כיסוי לאי שביעות רצון מעצם קיומה של מדינת ישראל, ורצון עז שתיעלם מן העולם.

וילף ושורץ וקוראים לציבור ללחוץ על מנהיגיו לשנות את הפרדיגמה באשר לאונר"א, להפסיק לנהל אותה במערכת הביטחונית שאינה שקופה לציבור ובמילותיהם שלהם: "להפסיק להעניק הגנה של כיפת ברזל לאונר"א". אמירה חשובה דווקא בתקופה הזאת, שמבהירה שישראל יכולה וצריכה לפעול, וייתכן מאוד שאם היא תעשה את השינוי המחשבתי היא תקבל תמיכה בינלאומית נרחבת בצעד שכבר היה יכול לשנות את ההיסטוריה בעבר.