בשבע מהדורה דיגיטלית

נצרים לא נעצרים

13 שנה אחרי שנעקרו מבתיהן בנצרים, גרעין המשפחות בעיר אריאל לא מוותר על ההתיישבות אבל גם לא על החיבור לעם ישראל

יוסף ארנפלד , כ"ג בתמוז תשע"ח

"החיבוק שקיבלנו מאנשי העיר יצר אינטראקציה עצומה". גילה שטרן וילדיה
"החיבוק שקיבלנו מאנשי העיר יצר אינטראקציה עצומה". גילה שטרן וילדיה
צילום: הלל פלג

כששומעים את סיפור חייה של אֵילַת אורלנסקי כהן-זאדה, קשה להאמין שהאישה הפעלתנית והשמחה חוותה את שורת התהפוכות שעברו עליה בזו אחר זו.

כיום היא מתגוררת בעיר אריאל, יחד עם בעלה ושבעת ילדיה, וחברה בקהילת נצר אריאל, מייסודם של מגורשי היישוב נצרים בגוש קטיף, שם בעצם הכול התחיל.

בשנת תשנ"ב הגיעו יוסי ואילת אורלנסקי כזוג צעיר לנצרים, שהיה בזמנו קיבוץ מתפורר על כרעי תרנגולת. "הגענו כדי לחזק את היישוב. היו בו מעט משפחות, בעיקר בני קיבוצים שעשו בו את שנת השירות שלהם", היא מתארת את הימים הראשונים. באותה תקופה, המועצה האזורית חוף עזה הקימה שכונת קרוואנים בסמיכות לקיבוץ. אחרי שהקיבוץ התפרק סופית, חלק מהמשפחות עברו להתגורר בבתים הנטושים.

האינתיפאדה הראשונה השתוללה במלוא עוזה, אבל לשניים זה לא הפריע להשתקע במקום ואף לפתוח בו חנות מכולת לפרנסתם. "הסכמי אוסלו שינו מאוד את המצב מבחינה ביטחונית", היא מעידה, "נאלצנו להתחיל לנסוע בשיירות ואחרי, תחילת האינתיפאדה השנייה רק בשיירות ממוגנות ירי. בתור בעלי מכולת ההתניידות הייתה קשה. ספקים כבר לא הסכימו להיכנס, הם השאירו לנו את הסחורה במחסום קרני ונאלצנו להעמיס אותה על אוטובוס ממוגן ירי ולפרוק אותה בעצמנו".

אבל למשפחת אורלנסקי נכון אתגר נוסף. מיכאל, אביו של יוסי, הגיע לבקר בנצרים בחג הפסח תשס"ב. ביום ראשון של חול המועד, בדרך לבית הכנסת, חדר ליישוב מחבל עם סכין ודקר אותו למוות. "הייתה התמודדות, זה לא היה קל, אבל המשכנו הלאה", משתפת אילת.

הצרות רק הלכו והחמירו. שנתיים לאחר מכן חלה יוסי במחלה קשה, שממנה לא קם. "נסענו שלוש פעמים בשבוע לטיפולי דיאליזה בבית חולים בבאר שבע". בתשרי תשס"ה הוא נפטר ונקבר בפתח תקווה. "הגירוש כבר היה באוויר, הוא כבר היה על כיסא גלגלים, אבל כל הזמן צעק 'מה יהיה איתי אחרי הגירוש?'. הקב"ה מנע ממנו את זה".

קיץ תשס"ה הגיע ואיתו הגירוש. נצרים גדל והפך ליישוב של שמונים משפחות ואילו אילת נותרה אלמנה צעירה עם שבעה יתומים קטנים. "הגיעו רבנים אלינו הביתה וניסו לשכנע אותי להתפנות ולא לחכות לסוף. כמובן שלא הסכמתי ונשארתי עם הילדים עד היום האחרון. זה לא היה פשוט. הייתה חוויה מאוד כאובה, אבל זה היה חשוב. במבט לאחור אני יודעת שזה היה נכון גם לי וגם לילדים". שנתיים אחרי הגירוש היא נישאה בשנית למשה כהן-זאדה, עיוור כתוצאה ממחלה גנטית.

אחרי הגירוש הגיעה קהילת נצרים כולה לקרוואנים של האוניברסיטה באריאל, אך לאחר כמה חודשים התפצלה הקהילה. רובה עברה להקים יישוב חדש בחולות חלוצה, ו‑12 משפחות החליטו להישאר בעיר ולהקים בה את גרעין נצר אריאל. "היה לנו חשוב להתחבר לעם ישראל", היא מסבירה. "ההחלטה שלי להשתקע באריאל הייתה קלה יחסית, כי המשפחה שלי גרה בשומרון ורציתי להתקרב למשפחה". למרות שאילת מצטנעת ומתארת את ההחלטה כפשוטה, המצב היה קצת יותר מורכב. אחותה היא רחל שבו הי"ד, שנרצחה עם שלושה מילדיה ביישוב איתמר שנים ספורות קודם לכן.

למרות הקשיים הרבים שעברה, היא בהחלט שמחה על ההחלטה לגור באריאל. "אני רואה ברכה בחיבור לעם ישראל. גם בתור קהילה עדיין המשכנו לגור בתוך עצמנו. אנחנו גרים בבתי קבע, רוב השכנים שלנו דתיים ואני מרגישה חלק מהקהילה, אבל גם שותפה בפרויקטים רבים שהצמיחה הקהילה, כמו למשל הכנת מזון לגמ"ח בשביל משפחות נזקקות. גם הילדים היו שותפים בחלוקה. אנשים חילונים בעיר אומרים לי 'שיניתם את העיר ב‑180 מעלות'".

חיים נורמליים במקום לא נורמלי

יחד עם משפחת אורלנסקי השתקעו באריאל עמירם וטלי אלבה עם ששת ילדיהם. במשך 12 שנה הם התגוררו בנצרים. "עוד לפני הגירוש היה לנו ברור שאם חלילה הוא יוצא לפועל, זה בגלל שעם ישראל התנתק מחבלי הארץ שלו ואחד מהשני וצריך לחבר ביניהם. החלטנו לגור עם עם ישראל ולא עוד פעם ביישוב סגור", מסביר עמירם. "כשהקהילה התגלגלה לאריאל, ראינו שזה גם התיישבות וגם חיבור לעם ישראל ובחרנו להישאר".

המצב המורכב של טראומת הגירוש הוביל להקמת גרעין תורני בעל אופי קהילתי. "מי שלא רוצה לא חייב להיות שותף בעשייה של הגרעין, אלא יכול רק לגור וליהנות מחברה טובה בקהילה. מצד שני, מי שרוצה, והרוב באים על דעת זאת, באים להיות מחוברים לעם ישראל", הוא מציין. "זה מתחיל בחיבור הפשוט לשכנים, להזמין אותם לסעודת שבת, כל אחד במינון שמתאים לו. יש משפחות שמארחות יותר ויש שפחות".

ויש ערוצי חיבור נוספים: רעייתו של עמירם, טלי, מבקרת בקביעות חולה בודדה בעיר ומטיילת איתה, והוא מספר על פרויקטים נוספים שלו ושל חברי הקהילה. "בחנוכה יצאנו להדליק נרות עם משפחות, במסגרת פרוייקט 'נר מחבר'. הלכנו לנחם משפחות אבלות ויצרנו איתן קשר ומאז אנחנו באים כל שנה לאזכרה. הייתי גבאי של בית כנסת, והמון אנשים שבאו להתפלל - הזמנו אותם לסעודות. עד היום יש זוג שבכל סעודה שלישית באים לאכול אצלנו וכבר הפכו לחלק מהקהילה. הקשרים היומיומיים הללו הם חלק מהחיבור לעם ישראל שאני רואה בו ערך גדול".

בגרעין המייסד של הגרעין היו 20 משפחות. כיום, 12 שנים לאחר הקמתו, מונה קהילת נצר אריאל 110 משפחות ומקיימת פעילות בתחומי הרווחה, החינוך, הקהילה והתרבות התורנית בעיר. לפני כשנתיים נכנסו כמעט כל המשפחות למבני הקבע בשכונה שהוקמה ביוזמת הקהילה. הגרעין מעסיק בפעילויות השונות כ‑55 עובדים. במרכז הקהילה עומדת ישיבת 'נצר מטעי', ישיבה גבוהה-הסדר שבראשה עומד הרב ציון טוויל, רב הקהילה, ולומדים בה יותר ממאה בחורים ואברכים. "בית המדרש משמש מקור כוח לאנשי הקהילה, לעיר ולסטודנטים", מעיד הרב טוויל, "עשרות סטודנטים מגיעים לכאן לפחות לחצי שעה בשבוע ועד חצי שעה ביום. רבים מאנשי העיר באים להתפלל או לקבוע עיתים לתורה".

ארבע שנים הספיק הרב ציון טוויל להנהיג את קהילת נצרים בגוש קטיף, עד שהגיע הגירוש. "כל שנה שם הייתה כמו עשר שנים, זאת הייתה עיר ללא הפסקה", הוא מתאר, "הכול היה שם מאוד אינטנסיבי, החל מהמצב הביטחוני וכלה בגירוש". חלק מהשגרה הביטחונית בנצרים כללה לא מעט ניסים גלויים. באחת השבתות שני נערים-מחבלים חדרו ליישוב בליל שבת. תחילה התנפלו על ילד שחשב שמדובר במעשה קונדס של חברים שלו והצליח להשתחרר מהם. אביו קלט שמדובר במחבלים וירה באוויר, וכך הבינו ביישוב שיש אירוע ביטחוני.

הרב טוויל נעל את דלת הבית וכעבור עשר דקות שמע דפיקות בדלת. "שאלתי מי זה, אבל אף אחד לא ענה. היה לי נשק ארוך, פתאום הזכירו לי שבמזווה של המטבח יש דלת חיצונית נוספת וייתכן שהיא פתוחה. הלכתי לשם ואז ראיתי מולי נער במרחק מטרים בודדים. לא ידעתי אם הוא חמוש. הוא מאוד נבהל ממני וברח לאחוריו, עדכנתי את בני הבית ויריתי לכיוונו כדי שלא ייכנס שוב. בהמשך הגיע הצבא וכיתת הכוננות ועצרו אותם".

אחרי הגירוש המשיך הרב טוויל עם הגרעין שהחליט להשתקע באריאל. "היה ברור שאת המותג של נצרים אי אפשר להפסיק. לחיות חיים נורמליים במקום הכי לא נורמלי, רצינו להמשיך את הרוח הזאת", הוא נזכר. על בחירתו בבירת השומרון הוא מסביר: "חשבנו שההתנתקות יצאה לפועל בגלל שהיינו מנותקים מרוח העם, לכן החלטנו להתמקם בעיר חילונית. אריאל התאימה לנו. יש בה אוניברסיטה, ומצד שני היא עיר קטנה, עם חיבורים בין דתיים לשאינם, יש צברים ועולים, משכילים ופשוטים, היא יושבת בגב ההר אך סמוכה לאזור המרכז".

איך עושים את המעבר בין יישוב חקלאי לקהילה עירונית?

"אין נוסחת קסם. לכל גרעין תורני יש את הדילמה כמה להשקיע בפנים וכמה בחוץ. אחד מחברי הקהילה אמר שצריך להשקיע מאה אחוז בפנים ומאה אחוז בחוץ. עם השנים הגענו לאיזון. גודל המשימה והחיבוק שקיבלנו מאנשי אריאל החילונים יצרו אינטראקציה עצומה. כיום, אחרי 13 שנים, יש לקהילה קשר עם מאות משפחות בעיר".

אחת התוכניות שמפעילה הקהילה היא מכון לבר מצווה, אשר מלווה מדי שנה באופן אישי עשרות נערי בר מצווה מרקע שאינו דתי, חושף אותם לעולמה של היהדות ומסייע להם בהכנות לבר המצווה. במהלך השנים השתתפו בתוכנית כ‑300 משפחות. "אין ספק שבואנו לעיר חולל משהו", אומר הרב טוויל בסיפוק, "יש כאן קהילות דתיות שהיו כאן לפנינו. בשנים האחרונות כל הקהילות באריאל מתמלאות. עשרות זוגות דתיים מצטרפים ויש שיתופי פעולה בין הקהילות".

עד היום אורי הוורד (21) מאריאל זוכר לטובה את הלימוד לבר המצווה עם חיים אליהו, חבר הקהילה. "נפגשתי איתו פעמיים בשבוע והוא היה מלמד אותי את הפרשה שלי, עד לבר מצווה". הוורד לא הגיע מבית דתי, אבל אחרי העלייה החגיגית לתורה הקשר שלו עם הקהילה הלך והתחזק. הוא קבע עם חיים חברותא שבועית שנמשכה כמה שנים, כמעט עד גיוסו לצה"ל. "למדתי איתו תנ"ך, ועם ידן כהן (חבר נוסף בגרעין, י"א) למדתי גמרא. זה פשוט עניין אותי", הוא אומר בפשטות. "הייתי בא עם חברים וגם הם נורא נהנו. כל פעם הייתי לומד משהו חדש, במיוחד אהבתי את מגוון הדעות בגמרא. זה משהו שמאוד מפתח את השכל, יש בזה הרבה חוכמה. אף אחד לא ניסה לכפות עליי או לרמוז לי. הם ידעו שאני חילוני וכיבדו את זה. הם באו מרצון לתת".

אחות קופת חולים שכולם מכירים

בגרעין ישנם גם כאלה שגדלו בנצרים כילדים, נדדו בין כמה תחנות ולבסוף קבעו את ביתם בקהילה באריאל. כזה הוא סיפורה של גילה שטרן (29), נשואה לברוך ואמא לשלושה ילדים. היא התגוררה בנצרים, שאליה הגיעו הוריה הרב יאיר ואוסי הילר לאחר שגורשו מימית, החל מגיל שלוש וחצי ועד לגירוש. "היינו שמחים להיות שם לנצח", היא אומרת בצער, "עם כאב גדול לאט לאט צמחנו. ההורים שלי השתקעו בקהילה ובעלי למד כאן בישיבה. הוא עשה את השבו"ש שלו עוד בישיבה בגוש קטיף, אבל התחיל ללמוד בה בפועל אחרי הגירוש, בהתחלה בבני נצרים ולאחר מכן באריאל, כך שגם הוא מחובר", היא מדגישה.

לאחר החתונה הזוג הצעיר התגורר ליד משפחתו של ברוך ביישוב יקיר, עבר למשך תקופה לגרעין התורני בקריית אונו ולבסוף חזר והשתקע באריאל. "בעלי הוא איש צבא קבע, וראינו לנכון לגור קרוב להורים. הכרנו מקרוב שיש כאן קהילה איכותית מאוד, דבר שהיה משמעותי בקבלת ההחלטות. הגענו משלוש שנים של שליחות בעיר, הפעילות עם עם ישראל – זה מה שהוביל אותנו".

גילה היא רכזת פרויקטים בקהילה ובעיר, ובין השאר הופקדה על הפקת חגיגות יום העצמאות השנה. "עשינו שינוי מדהים. הרמנו טקס יום העצמאות עירוני לחילונים ודתיים יחד, בעבודה מאומצת של שיתוף פעולה עם העירייה והמרכז התרבותי 'גוונים'. בעצם רתמנו את כל אנשי העיר לטקס שנמצא במקום מרכזי, מתחיל בתפילה חגיגית ובהמשך שילב עולים וותיקים מכל המגזרים והעדות. עשינו שילובים מדהימים ותפרנו מענה המשך בבמה המרכזית לכלל הציבור ובסמוך מתחם הרקדה סוחפת של שירי קודש וארץ ישראל. קיבלנו פידבקים מדהימים".

בקיץ שעבר, נוער קהילת נצר אריאל הרים פרויקט של פריצת דרך וסימון מסלול של עשרה קילומטרים בתוך אריאל. בט"ו בשבט הגיעו כ‑250 איש מכל האזור, דתיים וחילונים, לטיול שארגנה הקהילה. העירייה אף העניקה שי לכל משתתף, מתוך ראיית החשיבות של החיבור בין כלל תושבי העיר.

את ההשראה שלה מקבלת גילה מהשורשים שלה, ההורים. "הם מחוברים מאוד. אבא שלי הקים כאן כולל לפנסיונרים לפני יותר מעשור. במסירות נפש גדולה מאוד, כל יום, במקום לבלות בקופת חולים הם הולכים ללמוד תורה בשמחה ובחבורה. אמא שלי היא אחות מוערצת בקופת חולים כללית באריאל, כמעט כולם מכירים אותה. יש להם קשר עם המון אנשים בודדים, עולים חדשים. זה משהו שינקנו מהבית, ידענו שאריאל וההורים שלי זה סיפור אהבה".

מאיר יהודה והודיה ברגר, הורים לארבעה ילדים, הגיעו לאריאל מהעיר העברית הראשונה לפני כשבע שנים. "היינו שותפים בגרעין אופק של ישיבת בית אל בתל אביב, אבל לא מצאנו את עצמנו וחיפשנו גרעין משימתי אחר", הוא משחזר. "חיפשנו שילוב של קהילתיות תורנית חזקה, חינוך ילדים, סדרי עדיפויות בחיים וחיי צניעות - שנמצאים בדרך כלל ביישובים, אבל מצאנו אותם גם כאן, בקהילה באריאל ובמוסדות החינוך שהקימה".

בתור אחד שהגיע מהעיר, איך אתה רואה את ההשתלבות של הקהילה?

"הקהילה התגבשה באופן ייחודי של שילוב חיי תורה והשפעה כאחד. יש כאן בעצם סוג של גרעין יישובי. הרבה גרעינים מגיעים עם רצון להשפיע כלפי חוץ ושוכחים את הפנים, פה יש שילוב מעניין של פנים וחוץ. כשהיינו בתל אביב, הגרעין עסק בעיקר בפעילות כלפי חוץ. יש בזה הרבה יתרונות, אבל בגלל זה נפלטנו החוצה. פה יש את המעטפת שגורמת לאנשים למצוא את עצמם עם הדומה, אבל גם את המרחב של השונה ולתת לכל אחד ביטוי בעשייה".

כחלק מהפעילות הפונה כלפי חוץ, מקיים מאיר יהודה בחודשים האחרונים שיעור לסטודנטים אצלו בבית. "חצי מהדיירים בבניין שלנו הם סטודנטים", הוא מאפיין את קהל היעד, "אנחנו מנסים לקרב אותם בעצם הנוכחות והדיבור. הייתה לנו למשל הדלקת נרות בחנוכה, השתתפו 15 איש. פתאום כולם יוצאים מהחורים ומתפלאים: 'מה, כולם גרים פה?'. המשכנו עם מסיבת חנוכה אצלנו בבית. בליל יום כיפור, אחרי התפילה, הזמנו שכנים לגן הסמוך להיפגש ולדבר על מהות היום".

"כמה קל לשמח אחרים"

שיר פרימר, סטודנטית באוניברסיטת אריאל, בת 28 מרמת השרון, יצרה קשר מכיוון נוסף דרך אחד מפרויקטי הדגל שמוביל גרעין נצר אריאל. "למדתי ממנה הרבה", היא מספרת על המרצה אורטל ריינפלד, שאצלה למדה קורס ביהדות, "היא נתנה לי דברים הרבה מעבר למעגל השנה, כלים שאתה יכול לקחת איתך אחר כך להמשך החיים כמו זוגיות ומשפחה". בפרויקט שותפים מדי שנה כאלף סטודנטים. כדי לסיים את התואר מחייבת אוניברסיטת אריאל את הסטודנטים לקחת קורס יסוד, המוכר כנקודות זכות. אחת האפשרויות לקורס שכזה הוא קורס במורשת ישראל. במהלך השנים פתחה האוניברסיטה את שעריה לארגונים חוץ-אקדמיים, וכך נוצר שיתוף הפעולה עם נצר אריאל. ההתחלה הייתה רק לסטודנטים הדתיים, אך עם הזמן נפתח הקורס גם לחילונים, שרצו דווקא את הקורסים שמעבירים אנשי הקהילה.

הבחירה של פרימר בשיעורי המדרשה החלה מתוך רצון להשתתף בקורס שאין בסופו מבחן, שגם הסתדר לה מבחינת מערכת השעות, אבל לבסוף מצאה את עצמה בקורס שעניין אותה במיוחד. "היא דיברה על הרבה דברים שהם מעבר לדת", היא מתארת את שיעוריה של אורטל ריינפלד, "היא ידעה לעשות את הפרדה בין דתיים לחילונים. היא אפשרה לשיעור לגלוש לנושאים שאנחנו רצינו לדבר עליהם ולדעת, לא רק מה שהיא רצתה להגיד. אם כל הקורסים במדרשה יהיו כאלה - אני בטוחה שהרבה סטודנטים ירצו להשתתף ולא יצטרכו למתוח למקסימום את כמות החיסורים האפשרית".

חובת האוניברסיטה וחלק מנקודות הזכות שצריך לצבור הובילו גם את גל אטון (27) מפתח תקווה ללימודים במדרשה של נצר אריאל. אומנם הוא מגיע מבית מסורתי, אבל גם הוא גילה בקורס עולם חדש. "יש בזה משהו קצת מעבר, זה מקום שמאפשר שיח. המרצה גטי הרטום לקח נושאים מהעבר, שאליהם התייחס הרמב"ם למשל, והדגים איך הם מתאימים להיום. מאוד נהניתי עד כדי כך שלקחתי שלושה קורסים. זה משך אותי ברמה שהייתי הולך לשוחח איתו גם מחוץ לשעות הלימודים".

לא הרגשת שמנסים להחזיר אותך בתשובה?

"אנחנו יצורים חופשיים", צוחק גל, "יש לנו מספיק אינטליגנציה כדי לבחור במה להאמין ומה לקחת. בדיוק כמו שאני לא לוקח כמובן מאליו כל מה שאומר מרצה באוניברסיטה. זה באמת מעניין. בזכותו התחלתי להתעמק בכתביו של הרמב"ם וקצת יותר ביהדות. אני רואה את היופי וההיגיון שיש ביהדות. יש בה היגיון שאין בדתות אחרות. כל מי שבא, גם אם הוא עושה זאת מתוך מחויבות, יהיה לו קשה לא לקחת חלק בשיעור בצורה כזאת או אחרת".

כבר 30 שנה שאירית אהרון, מורה בחטיבת הביניים אורט יובלי אריאל, אחראית על התנדבויות בני נוער בקהילה במסגרת פרויקט 'אורטוב'. מזה ארבע שנים היא נמצאת בקשר עם פרויקט 'אור בעיר' שהקימה קהילת נצר אריאל, שמכוון את בני הנוער למקומות הזקוקים למתנדבים ומספקים עזרים המסייעים להתנדבות במקומות ההשמה. "יש להם המון קשרים בתוך העיר וגם עם הרווחה, פונים אליהם המון אנשים כדי לקבל עזרה", מתפעלת אירית.

בשנה האחרונה התמקדה הפעילות המשותפת בניצולי שואה וקשישים. "התחלנו בחנוכה עם חלוקת חנוכיות ונרות חנוכה, אחר כך ביום עצמאות חילקנו דגלים ופרחים. ילדים בני 13 ו‑14 עברו ושימחו". לפני כן הפעילות הייתה בגמ"ח של אריזת מזון וחלוקתו לנזקקים. "בני נוער באו וארזו, כל שבוע, בלי להחמיץ". בימים אלו יוצאת קהילת נצרים באריאל בפרויקט גיוס המונים באתר giveback כדי לאפשר לציבור הרחב להיות שותף בהמשך הפעילות בעיר.

איך התלמידים חווים את שיתוף הפעולה?

"הקבוצה רק הולכת וגדלה. זאת התנדבות, רק מי שרוצה מגיע. ביום המעשים הטובים הילדים הכינו ומכרו עוגות ואת הכסף תרמו לטובת הגמ"ח. לפעמים הילדים היו מגיעים לגמ"ח עם ילדים דתיים ועובדים בשיתוף פעולה על אריזת חבילות המזון. הילדים שמחים. 'לא ידענו כמה קל לשמח וכמה פשוט לעשות טוב לאנשים אחרים', הם אומרים, 'אנחנו רוצים עוד'".