חופשה בין מלחמות – סיפור לשבת

במלחמת יוכ"פ, ניסה קצין השריון יריב בן אהרון לדבר על ליבם של שישה טנקיסטים שסירבו להמשיך להילחם, לאחר שהטנקים שלהם הושמדו בקרב

עודד מזרחי , כ"ב בתמוז תשע"ח

סיפור לשבת
סיפור לשבת
צילום: איסטוק

המצב היה קשה. הסורים לחצו מכיוון נאפח לעבר גשר בנות יעקב ומעברות הירדן.

היה צורך לנוע ולתגבר יחידות מנותקות שלחמו ברציפות מאמש והיו זקוקות לתדלוק ולחימוש דחופים. השישה היו מוכי הלם ונבוכים, אבל הבינו מה מתרחש סביבם והתנהגו בשקט.

"פשוט איננו עולים עוד לכלים", אמרו לחברים בצוותי הטנק, "אנחנו לא יכולים יותר".

"בואו איתי", אמר יריב לחיילים, והלך איתם לעבר זחל"ם הסמח"ט שניצב בסמוך לחניון הטנקים הגדודי. אהרון בכר, כתב חדשות שנלווה למפקדת היחידה, עמד סמוך לזחל"ם והתבונן בנעשה.

אירועי הימים האחרונים ניכרו היטב בפני החיילים, והקבוצה הקטנה השתרכה בכבדות אחר מפקדה.

"חכו כאן!", הורה להם. הוא ניגש אל הסמח"ט ושניהם התלחשו ביניהם, כאשר השאר נשארו מאחור. "תראה", אמר יריב, "יש לי בעיה עם הבחורים האלה. הם לא מסוגלים לעלות יותר על הטנקים. יש כאן שלושה שהספיקו לקפוץ מטנק בוער, אחד אפילו קפץ משניים. הם לא מסוגלים יותר...".

"תגיד להם שיתקרבו לכאן", אמר הסמח"ט, "נראה מה אפשר לעשות".

הסמח"ט היה גבר כחוש, דרוך כמו קפיץ, עם בלורית שיער כסופה שהוסיפה לו הדרת שיבה. הוא נראה מבוגר מכדי להימצא בעיצומה של המלחמה. היה זה שמחה מקיבוץ נצר סירני, שהוטל עליו לארגן את חטיבת ברק מחדש.

"הביטו בחורים", אמר שמחה בקול נרעד, "אין לי טענות אליכם. לא רוצים לעלות על הטנקים - לא צריך. אני לא מכריח אף אחד. אני יודע שהייתם מאה אחוז, ויודע מה עבר על כל אחד מכם. מי שרוצה ללכת הביתה שילך, ועם יד על הלב, לא יהיו לי טענות אליו. באמת!".

הייתה שתיקה כבדה מאוד.

אחד הבחורים ניסה לומר דבר מה, אבל דבריו הפכו לבכי חנוק. בתוך כך שרבב תיאור של טנק עולה באש וחברים שלא הצליחו להיחלץ ממנו. דבריו הפכו לנהמה חרישית והסתיימו ביבבה קורעת לב.

פניו של הסמח"ט נותרו קפואים.

"הבט בחור", אמר שמחה, "אתה יכול ללכת אם אתה רוצה. אתה את שלך עשית!". הבחור עמד נבוך ויבבתו פסקה פתאום. הוא הציץ מתוח בסמח"ט ותווי פניו הסגירו את המלחמה שהתחוללה בקרבו. האם יעשה את הצעד הראשון ויפנה את גבו לטנקים?

הוא נשאר במקומו.

שמחה הביט אל פטריות העשן שהתאבכו במרחקים, מחפש את המילים המתאימות.

"הביטו בחורים", אמר לבסוף, "אני כבר לא כל כך צעיר. זאת המלחמה הרביעית שלי בארץ - מלחמת השחרור, מלחמות סיני וששת הימים ועכשיו המלחמה הזאת. בעצם התחלתי להילחם לפני שנולדתם, במלחמת העולם באירופה. מהרגע שאני זוכר את עצמי אני נמצא בחופשה בין מלחמה למלחמה. התחלתי בפרטיזנים, ומאז אין לדבר סוף. כשאני חושב על כך, אני תופס את ראשי וחושב: אלוקים, עד מתי?! עד מתי?! בגלל זה אני מבין טוב מאוד מה קורה לכם עכשיו...".

הראשים המושפלים מסביב הורמו, האוזניים נזקפו פתאום בהקשבה דרוכה. הלחלוחית בקצה העין נעלמה כלא הייתה, השתיקות באתנחתא כבדו שבעתיים.

"הכי נורא היה באירופה", המשיך שמחה בלחש, "הם לקחו את הוריי, את כל משפחתי, מבלי שאפשר היה אפילו להתגונן, להרים יד, לצייץ. מאז לא ראיתי אותם. אם אתם שואלים מה בן אדם בגילי עושה כאן, הנה לכם התשובה. אני נלחם כמו משוגע כדי שמה שקרה לבני דורי לא יקרה לבני דורכם, לכם, לילדים שלכם...".

שמחה רצה להוסיף דבר מה, אבל השתתק. "עכשיו לא זמן לדיבורים", אמר, "בקיצור, מי שרוצה להישאר מאחור או ללכת הביתה, יכול מצידי לעשות זאת".

נפלה שתיקה כבדה. קולות נפץ עמומים שנישאו למרחקים עם הרוח הפרו אותה מדי פעם, כאילו ביקשו להיות משקל נגד לדברי הסמח"ט.

"המפקד", אמר הבחור שעמד מימין בקצה השורה, "אני עולה לטנק".

"גם אני", אמר בחור שלצידו. "גם אני", אמר השלישי.

שמחה נשאר בזחל"ם שלו, גופו מתוח עוד יותר ורק מבטו ליווה אותם עד קצה האופק, עד שהטנקים נעלמו בעננת אבק. פניו נותרו חתומים.

כאשר נפנה לבסוף לעיסוקיו והושיט ידו אל מכשיר הקשר, הבחין לפתע הכתב אהרון בכר כי בזרועו חקוקות ספרות הזיהוי של מחנה המוות באושוויץ.

לפי סיפורו של אהרון בכר ז"ל, שהובא בספרים 'התקדשות' ו'אהבת עולם אהבתיך'

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com