בשבע מהדורה דיגיטלית

היום שבו כבתה השמש

בחורבן בית המקדש נכנסנו לעידן של מלחמה מתמדת בין החול לקודש, בין החומר לרוח.

הרב חגי לונדין , כ"ב בתמוז תשע"ח

הרב חגי לונדין
הרב חגי לונדין
צילום: עצמי

ימי שלושת השבועות שאנו מצויים בעיצומם הם חלק משרשרת הימים המציינים את חורבן בית המקדש: בי' בטבת התחיל המצור על ירושלים, בי"ז בתמוז נפרצו החומות ובט' באב נשרף בית המקדש (יש אומנם גם את צום גדליה בג' בתשרי, המסמל את המכה האחרונה לריבונות היהודית בארץ ישראל, אולם זה כבר לאחר החורבן).

מדוע אנו זקוקים לכל כך הרבה ימים כדי לציין את חורבן בית המקדש? יתרה מזאת, עם יד על הלב, רובנו לא כל כך מרגישים בחסרונו. מה כה נורא בחורבן בית המקדש שאנו בוכים עליו ללא הפסקה במשך אלפי שנים?

הרמב"ם כותב בהלכות תעניות (פרק ה, הלכה ה) כי מטרת התעניות שנקבעו על ידי חכמי ישראל לדורות על הצרות שאירעו בעבר, אינה רק לזכור את האירועים שהיו בעבר ולכאוב אותם אלא כדי "לפתוח את דרכי התשובה שיהיה זיכרון למעשינו הרעים ולמעשי אבותינו". במילים אחרות, כאשר אנחנו צמים בימים שקבעו חכמים כימי צום, אין הכוונה רק שנצום באופן טכני בלי להבין את משמעותו של היום, אלא העיקר בצום הוא להבין את הכישלון שאירע לאבותינו, כישלון אשר מפעם גם בנו. באמצעות הצום והתענית אנו פותחים את דרכי התשובה כדי שהחורבן לא ישוב.

חורבן בית המקדש אינו רק אסון מקומי של הרס בית כנסת מפואר. יום חורבן בית המקדש מציין ביהדות את היום שבו השתנה העולם, היום שבו כבתה השמש.

בימי בית המקדש העולם היה שונה מהעולם שאנחנו מכירים כיום. בזמן בית המקדש הראשון החיים והקדושה התחברו באופן טבעי והיה אפשר "לזרום" בעולם הארצי ללא חשש. בימי המלך שלמה, אשר נחשבים כתור הזהב של ימי הבית הראשון, אנו מוצאים בתנ"ך תיאורים של עוצמות חיים מפליאות: "ויהי לחם שלמה ליום אחד שלושים כור סולת ושישים כור קמח" (מלכים א' ה, ב), "כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה" (שם י, כא). התיאורים הם תיאורי עוצמות ארציות אדירות: צבא, כלכלה, אומנות ואסתטיקה. פרקים שלמים מוקדשים לפרטי הפרטים של אדריכלות הפאר של בית המלכות ובית המקדש, צבא שלמה, סוחריו ואורוותיו. המשפט המאפיין הוא: "יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב אוכלים ושותים ושמחים" (שם ד, כ). הקודש מופיע בחול - והחול מבטא את הקודש. הדברים אינם נעצרים רק בגבול הלאומי, אלא "ויבואו מכל העמים לשמוע את חוכמת שלמה מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חוכמתו" (שם ה, יד). לנגד עינינו נפרסת השפעתה הרוחנית והמדינית של האימפריה הישראלית באותם זמנים. עם ישראל מכליל, מקדש ומקדם את התרבויות כולן.

אולם כל זאת נפסק בחורבן בית ראשון. בעת החורבן נוצרת "חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים" (ברכות לב, ב), "מיום שחרב בית המקדש - אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות" (סוטה מח, א). במילים אחרות, החיים מאבדים את חיוניותם. אנו נכנסים לעידן שבו יש מלחמה מתמדת בין החול לקודש, בין החומר לרוח, מלחמה שנמשכת עד היום. העולם הרוחני, שבזמן בית המקדש היה מוחשי והופיע באופן משולב עם המערכות החומריות, הפך למעורפל ומסופק, ואילו המציאות הפיזית נתפסת כממשות הבלעדית.

פרפור חדרים

גדולי ישראל נהגו במהלך הדורות לומר בחצות הלילה תפילה מיוחדת המכונה "תיקון חצות". תפילה זו היא בכי על מצב העולם מאז חורבן בית המקדש, כלשונו של הרב קוק: "קמים נבוני לבב בחצות לילה, ידיהם על חלציהם כיולדה, על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים... יודעים הם שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה כל הרשעה והזוהמה אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמיים, צער השכינה" (ספר אורות, פרק אורות המלחמה, י). מבט חודר מגלה לנו כי כל הצרות המצויות בעולם, המאבק בין הכוחות השונים שמביא בסופו של דבר למלחמות, למתחים ולמשברים בכל המישורים – הפרטיים והציבוריים – הכול נובע בסופו של דבר מחוסר האיזון בין העולם הרוחני לעולם החומרי, איזון שהופר מאז חורבן בית המקדש.

הסיבה שציון הגלות תופס מקום כל כך משמעותי במעגל השנה היהודי, היא כי הגלות איננה רק אובדן ריבונות, אלא היא מבטאת פירוק מערכות כללי בעם ישראל.

חכמים מספרים לנו (יומא ט, ב) כי הגלות באה עקב ניוון מוסרי כללי בחברה הישראלית דאז: פולחן העבודה הזרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ההתפוררות החיצונית הייתה רק תשקיף של הריקבון הפנימי, כפי שחכמים מספרים על קול אלוקי שאמר לכובש הבבלי בזמן ששרף את בית המקדש "אריה קטילא קטלת, קמחא טחינא טחנת" - אריה הרוג הרגת, קמח טחון טחנת (איכה רבה, א, מג).

אפשר להביא משל לכך מעולם הרפואה. ישנו מצב פתולוגי חמור המכונה פרפור חדרים (Ventricular Fibrillation). במצב זה ישנם גירויים חשמליים מרובים, שמקורם ברקמת לב חולָה, היוצרים קצב פעילות אשר איננו מאפשר את פעילותו התקינה של הלב, והוא קורס תחת העומס. כדי להחזיר מצב זה לתקנו דרושה מכת חשמל חיצונית שמכבה ומאתחלת (Reset) את כל פעילותו החשמלית של הלב. לאחר כמה שניות של "שקט תעשייתי" (Asystolia), דהיינו חוסר פעילות חשמלית כללית, מתעורר לחיים קוצב הלב הפיזיולוגי (Synus), והוא שב מעתה להיות השולט בקצב הלב התקין. כך אף בנמשל: הגלות הייתה הרפואה לריקבון שפשה אז בחברה הישראלית, סוג של מכת חשמל המשביתה את המסגרות הלאומיות אשר שקעו בפעילות יתר חומרנית עד כדי פרפור חדרים. הפירוק המדיני אִפשר את שיקום החיים הממלכתיים הישראליים בסוף התהליך. כעת, במשך אלפיים שנה, יכול עם ישראל לשקם את עצמו, וזאת על ידי הליכה לקיצוניות הנגדית: התנתקות מניהול מערכות ציבוריות רחבות - כלכליות, צבאיות ופוליטיות -והתמקדות בפיתוח רוחני. חוסר ריבונות, דלות חומרית, קהילתיות זעירה - כל אלה הם ממאפייני העיירה היהודית הגלותית, הפטורה מסידור חיי ממלכה והסיאוב הנלווה עמם, ומפנה את מרכז הכובד הנפשי לפיתוח הצדדים הרוחניים.

התהליך ההכרחי הזה מלווה כמובן בתופעות לוואי קשות של גלות קשה ומדממת, שהאנטישמיות היא רק קצה הקרחון שלה. עם ישראל נכנס למעשה לאלפי שנות קיפאון בכל התחומים. אבל לא הייתה ברירה, והקיפאון הזה מפשיר בדורות הללו בד בבד עם השיבה לארץ ישראל ושיקום הריבונות.

שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב הם השבועות עצובים ביותר בשנה. ימים שבהם אנו נוהגים מנהגי אבלות שונים. המטרה היא אחת: לחשוב ולהפנים כי העולם שאנו מצויים בו הוא עולם חסר. ברגע שנבין מה חסר לנו, יש גם סיכוי שנעלה על מסלול שישיב את מה שאבד. ואבד הרבה.

הרב חגי לונדין הוא חבר בארגון קהלים

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת shlomopy@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)