בשבע מהדורה דיגיטלית

ר' דוד אומר שירה

הרב דוד קב זצ"ל המשיך את מורשת לימוד התורה של הדורות הקודמים, והנחיל לתלמידים את העוז במלחמתה של תורה. דעה

הרב מרדכי גרינברג , כ"ב בתמוז תשע"ח

הרב מרדכי גרינברג
הרב מרדכי גרינברג
צילום: שלומי שלמוני

זכתה ישיבת כרם ביבנה להיות אם ישיבות ההסדר, אך גם בת והמשך של ישיבות הדורות הקודמים. בעיקר בזכותם של הראשונים כמו ראש הישיבה הרב יעקב חיים גולדוויכט זצ"ל והרב דוד קב זצ"ל.

אם הייתי רוצה להגדיר את ר' דוד הייתי אומר עליו מה שנאמר על דוד המלך. כששאל שאול מי הוא הנער הזה, ענה לו אחד הנערים: "יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו" (שמואל א' טז, יח). ודרשו חז"ל: "יודע נגן – במקרא. גיבור חיל – במשנה. איש מלחמה – שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. ונבון דבר – במעשה הטוב. ואיש תואר – בתלמוד". ואכן, כל התכונות האלה היו מנת חלקו של האיש הגדול הזה. ידען בכל חלקי התורה, ומיוחד במלחמתה של תורה, אינו מוותר ולא נכנע, אך עולה על הכול הייתה אהבת התורה שמילאה את כל אישיותו, כמו שדוד המלך ציין פעמים רבות בתהילותיו: "אמר דוד: לא עשיתי לא מאונס ולא מיראה אלא מאהבה". כשהיה מדבר באירועים בישיבה היה חורז דברי תורה מעניין לעניין, שוכח את מגבלות הזמן ונסחף לגבהים.

כמה שבועות לפני פטירתו ביקרתיו, לאחר הניתוח שעבר. הוא סבל מכאבים עזים, ובעיקר היה קשה לראות ולשמוע את נשימותיו הכבדות. תוך כדי דיבור איתו גלשו הדברים לדברי תורה, והוא החל לשזור דברי תורה מעניין לעניין, ולפתע חזר הצבע ללחיים, החיוך שב, וכחצי שעה דיבר ללא הפסק וכאילו נעלמו כל המיחושים. רק מי שאהבת התורה היא כל חייו יכול לשכוח מהייסורים ולהתרכז וליהנות מדברי תורה.

הוא ייצג את ישיבות וולוז'ין וחברון, שבה למד בצעירותו, ולמרות הבדלי המנטליות, הצליח לסחוף את התלמידים ולהרגילם ללחום במלחמתה של תורה. פעם בדרכו מכביש החוף לישיבה, חידש בעניין שהתקשה בו ה'אבי עזרי'. בהזדמנות, כשביקר אצל הרב ש"ך זצ"ל, דיבר איתו על כך. הרב ש"ך שמח והתפעל מכך שבכרם ביבנה לומדים אבי עזרי. אך בעינינו לא היה הדבר חריג. ראש הישיבה ור' דוד לימדו אותנו את כל התורות של גדולי הדורות הקודמים.

הרב סולובייצ'יק זצ"ל נשאל פעם אם הוא שבע רצון מעולם התורה שמתפתח בימינו, וענה שאין אצלנו אהבת תורה ומסירות נפש לתורה, וטען נגד הרפורמים שמציגים את היהדות ולימוד התורה כחוויה מהנה, ולעומת החיים המודרניים הסואנים והרוגשים יש אי של שלוות נפש במקדש הרפורמי. הרב טען שיהדות ותורה היא מאמץ קבוע של התמדה ומסירות נפש.

אכן מצאנו הדרכה על כך בדברי חז"ל. ר' דוד נפטר ביום שישי י"א סיוון. בשבת התכופה קראנו על מתנות הנשיאים – שש עגלות צב. משה חילק את העגלות לבני לוי כדי שיוכלו לשאת את כלי המשכן, אך "לבני קהת לא נתן עגלות כי עבודת הקודש עליהם בכתף יישאו". ודרשו חז"ל: אין יישאו אלא לשון שירה, שנאמר "שאו זמרה ותנו תוף". ומה עניין משא אצל שירה? אלא לימדונו חז"ל שהתורה היא משא כבד, ואותו נשאו בני קהת על הכתף, וזה עול כבד, ומכל מקום עשו זאת בשמחה. ככל שהעול יותר כבד, כך השמחה גדולה.

וזו הייתה שירת חייו של ר' דוד זצ"ל. כמה סמלי הדבר, שבדרשתו האחרונה לבני הישיבה, בהכנסת ספר תורה בישיבה, שבוע לפני פטירתו, אמר: "כתבו לכם את השירה הזאת". "מדוע נקראת התורה שירה? מפני שהיא משוררת את הנפש". וחזר על משפט זה ארבע פעמים. ואכן, "אין יישאו אלא לשון שירה".

"אגורה באוהלך עולמים". וכי עלתה על דעתו של דוד שיהיה חי וקיים לעולם? אלא אמר דוד: "אזכה שיהיו דבריי נאמרים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות". המורשת והמסורת שהשאיר אחריו בישיבה, הן הן חייו.