בשבע מהדורה דיגיטלית

למי שייך הים?

נסיגת ים המלח הותירה אחריה 130 אלף דונם חסרי מעמד משפטי. מועצת מגילות רוצה לנצל את השטח החדש לצורכי תיירות

יוני רוטנברג , כ"ב בתמוז תשע"ח

כפר פלשתיני כנראה לא היה שם. הקרקעות שנחשפו בים המלח
כפר פלשתיני כנראה לא היה שם. הקרקעות שנחשפו בים המלח
צילום: חוף קלי"ה, מועצה האזורית מגילות, ים המלח

ים המלח הוא סיפור אקולוגי עגום במיוחד. בכל שנה הוא נסוג בעוד מטר, מותיר אחריו שטחי בור עצובים למראה, זרועים בבולענים שמבקשים לנקום את נקמתו של ים המוות. ים המלח לא זקוק לעוד צרות שיעמיסו עליו בני האדם, בטח לא כמו הסאגה הפוליטית-משפטית שמתנהלת סביבו כבר כמה שנים ועברה לכולנו מתחת לרדאר.

הנסיגה המתמדת של ים המלח יצרה מצב חדש ומוזר מבחינה משפטית: 130 אלף דונמים שהיו מכוסים מי ים הפכו במרוצת השנים לאדמה חרבה. בתי המלון ואתרי התיירות התרחקו עשרות מטרים מקו החוף, וחלקם הפכו ממש ללא רלוונטיים. כדי להתמודד עם המצב ולקדם את התיירות באזור המבוקש שסביב ים המלח, החליטה מדינת ישראל בהיגיון רב להשתמש בעתודות הקרקע החדשות לפרויקטים תיירותיים שיעניקו תעסוקה לתושבי האזור ויגדילו את הקופה הציבורית.

מדינת ישראל אכן החלה לפעול בעניין לפני כשבע שנים, אלא שכל האזור הצפוני של ים המלח, השטח הנכלל תחת המועצה המקומית מגילות, נחשב לשטח שנכבש בשנת 67' והחוק הישראלי איננו חל עליו. "ישנן שתי אפשרויות כיצד לפעול כלפי קרקעות שלא רשומות כפרטיות ביהודה ושומרון", מסביר עו"ד בועז ארזי מתנועת 'רגבים' את המהלך שנקטה המדינה, "ישנה אפשרות מינהלית של הכרזה כאדמת מדינה, שדורשת אומנם פחות פרוצדורות משפטיות אבל יוצרת מעמד משפטי יותר רעוע לקרקע. לעומתה יש את אופציית הרישום הראשון, שמקביל לטאבו בתוך תחומי הקו הירוק, והיא אופציה שיותר חזקה משפטית, אבל דורשת בירור שהקרקע לא שייכת לאף גורם פרטי, ורק לאחר מכן ניתן לרשום אותה על שם המדינה".

היות שמדובר בשטחים שהיו מכוסים ים, היה די ברור שאופציית הרישום הראשון מתבקשת ושלא יתעוררו קשיים בתהליך. אם לא תתגלה איזו ממלכה בדיונית שהתנהלה מתחת לים, סביר להניח שלא יקומו טוענים לבעלות. כמובן שהעובדות לא הפריעו לתושבי הכפרים הסמוכים לטעון לבעלות בטענות שונות ומשונות, כמו למשל שהחזקה שלהם בחופים הישנים צריכה להעניק להם זכויות בשטחים החדשים שנוצרו. מועצות הכפרים זעתרה, סוואחרה, דיר סאלח ותקוע טענו כי בשל בעלותן על חופי הים הישנים שהופעלו עד 67', הן זכאיות לבעלות גם על החופים החדשים שנוצרו בשל נסיגת המים. במינהל האזרחי לא התרשמו, והלכו לברר עם הרשויות בירדן האם בעבר "היה שם כפר פלשתיני", כמו שכתבו בציניות במכתב.

לקח אומנם שנתיים לוועדת הרישום הראשון, אך במרץ 2013 נדחו כל טענות העותרים לבעלות על החופים החדשים שנחשפו, והכול היה מוכן לרישום החגיגי על שם מדינת ישראל. אומנם גם אחרי החלטת הוועדה הוגש ערר בוועדת הערעורים, אבל היה נראה שהוא רק לפרוטוקול ועד מהרה הוא יידחה.

אך בדיוק ברגע שבו היה נדמה כי נגמרה הסאגה המשפטית, החלו המכבשים הפוליטיים לעבוד. כנהוג ביהודה ושומרון, רישום של קרקע על שם המדינה דורש חתימה של משרד ראש הממשלה. משום מה החתימה המתבקשת בוששה לבוא, וגם בחמש השנים שחלפו עד כתיבת שורות אלה טרם הגיעה.

"ישבתי לפני שבועיים בשיחה עם אנשי המל"ל והמינהל האזרחי", מספרת ל'בשבע' השרה איילת שקד, "ובמינהל טענו כי ישנה הוראה מדינית לא להסיר את הערר". השרה מתייחסת למכשול הזה כעניין פעוט, "אולי זה משהו מתקופת אובמה", היא אומרת, ומספרת כי שלחה את השר יריב לוין שיבקש מראש הממשלה להסיר את ההתנגדות, לקדם את פעילות ועדת הערר ולחתום על הרישום. קשה להבין מה הסיבה להתערבות הזאת של ראש הממשלה, שהרי מדובר בסך הכול ברישום ראשון ולא סיפוח, צעד שנעשה פעמים רבות בשטחי יהודה ושומרון מבלי לעורר התנגדות מהקהילה הבינלאומית.

מסמוטריץ' ועד מרב מיכאלי

"חוץ מתא שטח אחד ששייך לפלשתיני באופן פרטי והוא בנה בו מפעל, יתר הקרקעות הן כאלה שבמשך הזמן היו מכוסות ים", אומר חבר הכנסת חיים ילין מיש עתיד. "אלו אדמות של מדינת ישראל, ורק צריך להכריז על כך. כל השרים בעד המהלך הזה, יריב לוין ואיילת שקד איתי, אבל ההתנגדות באה ממשרד ראש הממשלה. הוא טוען שהוא לא רוצה להרגיז את האמריקנים ושאין אישור מצידם", מסביר ילין את ההתנגדות מלמעלה.

שקד אומנם לא מייחסת חשיבות מרובה לעיכוב המכוון של ראש הממשלה, וסבורה כי בשבועות הקרובים תתקבל החלטה בנושא, אך בקרב חברי כנסת רבים אחרים שוררת תחושה שונה בתכלית. אחרי שראו ראשי המועצות שתהליך הרישום נתקע, הם פנו לחבר הכנסת חיים ילין, אותו הכירו משנות הפעילות שלו במועצה האזורית אשכול. ילין נכנס לעובי הקורה, והחליט על צעד משלו לקידום העניין – מאז חודש יולי בשנה שעברה, הוא מניח על שולחן ועדת השרים לחקיקה כמעט בכל שבוע את הצעת החוק שלו, "חוק אדמות נסיגת ים המלח". החוק כולל את הדרישה להכריז על האדמות כאדמות מדינה, מסלול עוקף רישום ראשון, וכן להקצות את הקרקעות לפיתוח אתרי תיירות של המועצות המקומיות. על החוק חתומים 14 חברי כנסת נוספים, ממרב מיכאלי ועד בצלאל סמוטריץ'.

"האדמות שנחשפות יכולות לשמש לפיתוח אזור ים המלח ותיירות ישראלית, אך מכיוון שמדינת ישראל אינה מכריזה עליהן כאדמות מדינה הן אינן מעובדות ואינן מפותחות", נכתב בדברי ההסבר של החוק. "הליך בחינת מעמד קרקעות אלו נמשך כבר שנים רבות. ממשלת ישראל מסרבת לקבל החלטה ולהכריז על אדמות הנסיגה כאדמות מדינה, זאת על אף שטענות הפלשתינים לבעלות על חלק מהקרקעות הללו כבר נדונו במינהל האזרחי ונדחו, ולמרות שכלל הגורמים המקצועיים סבורים שניתן וצריך להכריז. יש לזכור, כי אדמות אלו היו בעבר ים ולכן אין חשש שהן אדמות שהיו בעבר בבעלות פרטית".

"אי ההכרזה על אדמות הנסיגה יוצרת מצב אבסורדי, שבו רצועת חוף במקום אסטרטגי אשר רק מתרחבת עם השנים נותרת שוממה, למרות רצון המועצות האזוריות לפתחן. אזור ים המלח סובל מחוסר צמיחה דמוגרפית תיירותית וכלכלית, ואי ההכרזה רק מוסיפה נדבך נוסף בפגיעה בהתפתחות האזור", נאמר עוד בדברי ההסבר.

"לפעמים אתה מחוקק בשביל לזרז תהליכים ולשים מראה בפני ממשלת ישראל", מסביר ילין את המהלך, "זה לא חוק פוליטי, זה חוק ערכי וציוני. אולי יבינו פעם שזה מהלך ציוני מהמעלה הראשונה. אני מדלג מעל הוויכוח הפוליטי בחוק הזה, חתומים על החוק גם הבית היהודי, גם הליכוד וגם מפלגת העבודה. אבל למרות שכולם מאוד רוצים להעביר אותו, לא מצליחים בגלל ראש הממשלה".

עם זאת, ילין נשמר מלעורר מהומה פוליטית או לאגף את שקד ולוין מימין, ומצהיר כי מטרתו היא רק לעורר את הממשלה לפעול בנושא. "אנחנו מניחים את החוק כמעט כל שבוע על שולחן הוועדה, אבל אני הודעתי ללוין ולשקד שאני לא הולך לנגח אותם פוליטית. הייתי יכול לומר 'אתם ימין, למה אתם לא עושים את זה', אבל אני שונא את זה ואני לא שם. אני שם כתזכורת אבל לא כדי להביך אותם, אנחנו שמים את זה על השולחן והם יודעים את זה. יש חוקים שאתה מבין מה הערך שלהם מבחינה היסטורית והם שווים למדינת ישראל הרבה יותר מעוד ניגוח פוליטי. מבחינתי, אני נתתי להם את האוטו, עכשיו שהם יניעו אותו וייסעו איתו הלאה".

מחכים לשר לוין

מי שקובע את סדר היום בוועדת השרים שדוחה את הנושא פעם אחר פעם היא שרת המשפטים, איילת שקד, כך שלמעשה היא זו שהחליטה בכל פעם במהלך השנה האחרונה לדחות את הדיון בהצעת החוק. לשאלתנו היא מסבירה: "האמת היא שאני זו שמשאירה את החוק על סדר היום, בזמן שהמל"ל מבקש להסיר אותו כל הזמן. בפגישה שערכתי איתם לפני שבועיים, הם הסבירו – והסכמתי איתם – שאין צורך בחוק מפני שיותר נכון לעשות רישום של הקרקעות האלה על שם המדינה. השר לוין צריך לדבר עם ראש הממשלה עכשיו שיורה להסיר את הערר, ואז נקדם את הרישום בלי צורך בחוק הזה".

ובינתיים, כשבמסדרונות הכנסת מתלבטים אם זו רק בעיה ביורוקרטית או חולשה מדינית, ים המלח נותר שומם ותושבי היישובים הסמוכים מנועים מלצמוח. "צריך לבנות שם מיזמים תיירותיים גדולים, כאלה שיתחברו לתנאים של הטבע שם", מסביר ילין את נחיצות המהלך. "במועצות האזוריות צמאים לבנות מיזמים כאלה, וצריך לאפשר להם. ישנם אתרים מוסלמיים ונוצריים באזור שיכולים למשוך תיירות רבה. לא צריך את כל השטח, מספיק כמה עשרות אלפי דונמים. אפשר להקים שם מקורות פרנסה ליהודים ולערבים. זה לא צריך להרגיז את העולם, נציג להם את זה כמקום שיהודים וערבים עובדים ומתפרנסים בו יחד".

התנהלות משרד ראש הממשלה מקוממת עוד יותר, לאור העובדה שלפני שלושה חודשים בלבד עמד אותו משרד מאחורי מהלך של תוכנית הבראה ופיתוח ליישובי צפון ים המלח – בדיוק האזור שבו נמצאים השטחים השוממים שממתינים לפיתוח. במסגרת תוכנית ארבע שנתית, התחייב האוצר להעביר 417 מיליון שקלים ליישובי צפון ים המלח. התוכנית כוללת כמה חלקים – התמודדות עם הבולענים, פיתוח תחבורה ושיקום חקלאי – אך החלק הארי של התקציב מיועד לפיתוח תיירותי. 108 מיליון שקלים יועדו לפרויקטים תיירותיים, שאמורים להזניק כלכלית את כל האזור. תושבי מועצת מגילות, המועצה הקטנה בארץ המונה שישה יישובים בלבד, חגגו את ההחלטה שהתקבלה בחורף האחרון. אך כל עוד השטחים בעלי הפוטנציאל הגדול ביותר, 130 אלף הדונמים הסמוכים לחוף, מעוכבים בוועדת הערר, אין לתקציב המשמעותי הזה יכולת לבוא לידי ביטוי בשטח.